Guns end Roses
New member
מה עושים כשרוצים למות...? ../images/Emo49.gif
מה עושים כשרוצים למות? נימאס לי מהעולם הזה. נימאס לי מהחיים האלו. מה עושים כשעצוב כ"כ בלב עד שאי אפשר לשאת בצער ובכאב? מה עושים כשהאהובים עליך הופכים שנואים? לאן אפשר לברוח? מה עושים כשנותרים לבד? למה אני מרגישה החרא האשם בכל זה? למה לאף אחד לא אכפת? אני האשמה? למה כולם מפנים לי ת'גב? יכול להיות שזו סתם הרגשה מגעילה שלי שאין לה כלל ביסוס? כמה צער אני יכולה להכיל? מה עושים כשנימאס (מהכל)? למה לעזאזל אני מרגישה ככה??? זה מגיע לי? איך מפסיקים את הכאב? איך מוציאים לב מהמקום? איך נהפכים חסרי רגשות? למה בכלל להיות חסר רגש? למה החיים האלו צריכים להיות כ"כ מסובכים???? איך בכלל להסביר את החרא שעובר עליי?? אני יודעת שהשורות הראשונות העלו בחלקכם חלחלה ואלי אפילו בחילה, אני יודעת שיש כאלו שיחשבו: "כמה פתטי, כמה רחמים עצמיים יש בה לעזאזל??", ויש כאלו שאפילו ייפתחו מעין רחמים או יזדהו ויחששו על גורלי... אבל אני פשוט שפכתי על הדף מה שאני מרגישה תקופה דיי ארוכה. לא ניסיתי להיות פתטית מלאת רחמים עצמיים, או לעורר רחמים אצלכם. אני גם מתנצלת מראש אם עלתה בכם חלחלה כלשהיא. זה לא שאני מתמרמרת על מר גורלי, (דווקא בתכלס בגדול החיים שלי לא כאלו גיהינום) פשוט- רע לי, מר לי וממש אבל ממש כואב לי. אני מרגישה כאילו ירו לי ישירות בלב קליע חיי ואני נשארתי מדממת בחיים עם הקליע תקוע עמוק בתוך הלב (ולא אני לא אומרת שאני מסכנה!!!). היום ה-27 לדצמבר יום הולדתי ה-20 ובמקום לשמוח ולחגוג ולהיות מאושר עם קרוביי, אני מוצאת את עצמי בבית בלי שום חשק לכלום או לאף אחד, בטח שלא לשמוח ולחגוג. קולטת כמה אנשים הספיקו לשכוח אותי שלא טרחו לאחל מזל טוב אפילו. בלי להרים צילצול קצרצר, בלי לשלוח הודעה כלום...! אני רוצה להאמין שזה סתם נידמה לי... אבל זה המצב. מספר האנשים שהתקשרו אלי אני יכולה למנות ביד אחת, (שזה כולל ת'מפקד שלי) והודעות קיבלתי רק אחת. וזה לא שבאו לבקר לאחל ולשמוח איתי. אני יודעת, אני יודעת שזה נישמע אולי פתטי ועניינים של ילדה קטנה וגחמנית. אבל הרי זה לא דבר שכל אדם היה רוצה לעצמו? שיזכרו אותו וישמחו איתו לפחות ביום המיוחד שלו? תכננתי וחשבתי איך יהיה ומה יהיה ביומולדת 20 שלי, או כמה אנשים יאחלו לי איחולים לבביים שמשמחים כ"כ וגורמים להיות עם חיוך מרוח על הפרצוף. אבל מסתבר שהכל אשליה אחת גדולה. ואל תחשבו אוי מסכנה אין לה חברים או משהוא קרוב. זה לא ככה... זה בכלל לגיטימי להרגיש ככה? אולי זה בכל זאת לא פתטי? מה לעשות? יש לכם להוסיף/ להגיב?
מה עושים כשרוצים למות? נימאס לי מהעולם הזה. נימאס לי מהחיים האלו. מה עושים כשעצוב כ"כ בלב עד שאי אפשר לשאת בצער ובכאב? מה עושים כשהאהובים עליך הופכים שנואים? לאן אפשר לברוח? מה עושים כשנותרים לבד? למה אני מרגישה החרא האשם בכל זה? למה לאף אחד לא אכפת? אני האשמה? למה כולם מפנים לי ת'גב? יכול להיות שזו סתם הרגשה מגעילה שלי שאין לה כלל ביסוס? כמה צער אני יכולה להכיל? מה עושים כשנימאס (מהכל)? למה לעזאזל אני מרגישה ככה??? זה מגיע לי? איך מפסיקים את הכאב? איך מוציאים לב מהמקום? איך נהפכים חסרי רגשות? למה בכלל להיות חסר רגש? למה החיים האלו צריכים להיות כ"כ מסובכים???? איך בכלל להסביר את החרא שעובר עליי?? אני יודעת שהשורות הראשונות העלו בחלקכם חלחלה ואלי אפילו בחילה, אני יודעת שיש כאלו שיחשבו: "כמה פתטי, כמה רחמים עצמיים יש בה לעזאזל??", ויש כאלו שאפילו ייפתחו מעין רחמים או יזדהו ויחששו על גורלי... אבל אני פשוט שפכתי על הדף מה שאני מרגישה תקופה דיי ארוכה. לא ניסיתי להיות פתטית מלאת רחמים עצמיים, או לעורר רחמים אצלכם. אני גם מתנצלת מראש אם עלתה בכם חלחלה כלשהיא. זה לא שאני מתמרמרת על מר גורלי, (דווקא בתכלס בגדול החיים שלי לא כאלו גיהינום) פשוט- רע לי, מר לי וממש אבל ממש כואב לי. אני מרגישה כאילו ירו לי ישירות בלב קליע חיי ואני נשארתי מדממת בחיים עם הקליע תקוע עמוק בתוך הלב (ולא אני לא אומרת שאני מסכנה!!!). היום ה-27 לדצמבר יום הולדתי ה-20 ובמקום לשמוח ולחגוג ולהיות מאושר עם קרוביי, אני מוצאת את עצמי בבית בלי שום חשק לכלום או לאף אחד, בטח שלא לשמוח ולחגוג. קולטת כמה אנשים הספיקו לשכוח אותי שלא טרחו לאחל מזל טוב אפילו. בלי להרים צילצול קצרצר, בלי לשלוח הודעה כלום...! אני רוצה להאמין שזה סתם נידמה לי... אבל זה המצב. מספר האנשים שהתקשרו אלי אני יכולה למנות ביד אחת, (שזה כולל ת'מפקד שלי) והודעות קיבלתי רק אחת. וזה לא שבאו לבקר לאחל ולשמוח איתי. אני יודעת, אני יודעת שזה נישמע אולי פתטי ועניינים של ילדה קטנה וגחמנית. אבל הרי זה לא דבר שכל אדם היה רוצה לעצמו? שיזכרו אותו וישמחו איתו לפחות ביום המיוחד שלו? תכננתי וחשבתי איך יהיה ומה יהיה ביומולדת 20 שלי, או כמה אנשים יאחלו לי איחולים לבביים שמשמחים כ"כ וגורמים להיות עם חיוך מרוח על הפרצוף. אבל מסתבר שהכל אשליה אחת גדולה. ואל תחשבו אוי מסכנה אין לה חברים או משהוא קרוב. זה לא ככה... זה בכלל לגיטימי להרגיש ככה? אולי זה בכל זאת לא פתטי? מה לעשות? יש לכם להוסיף/ להגיב?
