תסכול ואגרסיביות
אגרסיביות כמו שתיארת היא תוצאה של תסכול רגעי ו/או ממושך שמשתלט על הילד ויוצא כלפיי חוץ כדחף "אלים" כלשהו, בין אם מילולית או בהתנהגות.
הנקודה שצריך לזכור היא שזה *משתלט* על הילד. זה לא רצוני.
לרוב ממש אפשר לראות על הילד בהבעות פניו (בדר"כ אחרי) שהוא בעצמו יודע שההתנהגות שלו פוגעת ולא מקובלת אבל הוא פשוט איננו מצליח לשלוט בעצמו וכאמור ההתנהגות היא זאת אשר משתלטת עליו.
האתגר שלנו הוא להצליח להיות בשליטה בזמן שהילד עצמו איננו בשליטה...
 
אם בגן הוא ביישן , סביר להניח שהבית הוא מקום עבורו לפרוק ולהוציא זעם/ תסכול/ אגרסיביות שמצטברים, כי באופן טבעי אנחנו מרשים לעצמינו לפרוק במקום בו אנחנו מרגישים הכי בנוח ושמקבלים אותנו כמו שאנחנו.
 
אני בגישה שחשוב ביותר לשמור על מערכת היחסים ביננו לבין הילדים, ושהילדים ידעו שהבית הוא אכן המקום הבטוח שלהם תמיד, גם כשההתנהגות שלהם משתלטת עליהם, ושזה עומד במקום ראשון לפני הכל.
זה אומר שעונשים, הרחקה, איומים וכו' הם לא רלוונטים ושההתמקדות עליה להיות טיפול בתקרית עצמה ולא בילד . נכון, זה מצריך מאיתנו ההורים יותר שליטה עצמית, אורח רוח ואיפוק , אבל זה משתלם. וכאן יכולים להיות מגוון של אפשרויות בהתאם לנסיבות ולמצב:
 
בבית אפשר לארגן מראש מרחב בטוח להתפרצויות. זה צריך להיות כמובן בנוכחות הורה/ מבוגר ועם הכוונה שלו למה אפשר / מותר ומה פוגע ולא אפשרי.
 
כשמשחקים עם חברים ובמיוחד בגיל הזה גם כן כדאי שיהיה הורה נוכח ומתווך על מנת ליצור סדר, להפריד ולשמור ובעת הצורך לסיים פעילות/ מפגש.
אפשר להחליט מראש עם מה משחקים ומה לא ולפעמים זו תהיה החלטה שלנו (ההורים) בלבד על סמך ההבנה מה הילד שלנו מסוגל כעת ומה פחות.
לפעמים נרגיש שבכלל זה לא הזמן הנכון להפגיש את הילד שלנו עם חבר כי נראה שיש יותר מידי אגרסיביות ואין שום צורך להעמיס או להעמיד את הילד ואותנו במצבים של הצפה. ולפעמים יהיו דברים אחרים שיתאימו. זה עניין של לחוש את המצב ואת הילד ומה נכון ומה פחות.
 
בנושא של הרבצות לאימא ולאבא - אם אפשר לעזור לילד "להמיס" את התסכול שמניע את ההתפרצות אז זאת התשובה האולטימטיבית. כי מה שהילד באמת צריך ברגעים כאלו זה חיבוק והכלה. לעיתים אי אפשר כי הילד יותר מידי תוקפני אז שומרים עליו שלא יפגע בעצמו או באחרים ושוב, בהתאם לצורך מכוונים למה שכן אפשרי (להרביץ לכרית, לבובה וכו'). ולעיתים נראה איך שהיכולת שלנו להכיל את התוקפנית פשוט מובילה לדמעות שמשחררות את הילד מהאגרסיביות ויוצרות רגיעה ממושכת ושקט פנימי.
 
אז זה ככה על רגל אחת.. למרות שיצא ארוך- לאמיתו של דבר זה עדיין רק על קצה המזלג להתמודדות עם תוקפנות... מקווה שמסייע ותורם להבנה ולהתמודדות.
 
אגב, לגבי ההריון. לילדים יש אנטנות...
הם קולטים ברגישות הגבוהה שלהם כל מה שאנחנו חושבים שאם לא נספר להם אז הם לא יידעו...
אני מניחה שגם לזה יכול להיות חלק בהתנהגות שהשתנתה. זה טבעי וקורה.
 
 
