מה עושים עם הפחד?

[איילת האביב]

מה עושים עם הפחד?../images/Emo122.gif

הפחד והציפייה מורטת העצבים הפכו לחלק מחיי !!! ואני שונאת את זה !!! אני מרגישה מצוין, בהרבה מובנים אף יותר טוב מחיי "לפני המחלה", אך הפחד שמא? קצת שפעת? זה בטח זה! קצת שלשול? זה בטח זה! והבדיקות האלה כל חודשיים, כן, עדיין כל חודשיים ולחכות לתשובות? אופפפפפפ.......זה קשה. כבר למעלה משנה מאז תום הטיפולים ועדיין לא התרגלתי, עדיין לא השלמתי עם הרעיון שהפחד והציפיה לתוצאות בדיקה זו או אחרת, יהיו לתמיד חלק מחיי.......

איך אצליכם? איילת האביב שקצת עצובה היום

 

[blg]

מחכים...

בסוף זה מתפוגג, אני כמעט לא מפחדת יותר, ולפני שנה כתבתי פה - אין יותר "סתם" כאב גב. והתדירות של הבדיקות יורדת ( טוב, אני גם פשוט הפסקתי להבדק...) אני מקווה שמה שאצלי זה סימן למה שיהיה אצלך, כי זה די מעודד

הייתי בטוחה שבחיים לא אתאושש מהחשש, ומהדיכאון, ומהכאבים, ומה... אבל רוב הדברים זזו לאחורי הבמה, ורק מידי פעם, אם יש איזה טריגר אז אני רואה אותם. מקווה שגם לך יהיה כך.

 

[אילת החן]

איילת בשני יודים../images/Emo24.gif

אפתח את דברי בכנות. נקודת המבט שלי היא של אנשים שרק משתוקקים להיות אחרי, אך מכיון שהרפואה לא נותנת לי אפילו את האשלייה שאי פעם אהיה בלי הגידול, מנקודת המבט שלי השאלות שלך, חומד, נראות לי כמו "צרות של עשירים". אבל אלה בכל זאת צרות לא מבוטלות לכן אענה לך בכובד ראש: אני מכירה לא מעט אנשים שעברו את זה, שהחלימו כבר די מזמן ובגלל הפחדים ובגלל התחושות שכנראה מאפיינות את קהילת חולי הסרטן לשעבר, הם ממשיכים ללכת לקבוצות תמיכה של חוסן, ממשיכים לבלות בקרבת חולי סרטן לשעבר, ממשיכים לתמוך בעצמם רגשית, כי זה כל כך חשוב!!! אני חייבת להודות שמרבית חברי כיום, ארבע שנים אחרי ההתמודדות עם המחלה הזו, הם אנשים שהסרטן נגע בחייהם. זו קהילה תומכת של אנשים שחווים דברים דומים ויכולים לתמוך אחד בשני ולדבר על מה שקורה להם בלי להסתיר, בלי להתבייש, נהפוך הוא- עם המון תחושת אחווה תמיכה ושיתוף. אני ממליצה לך למצוא קבוצת תמיכה של חוסן בקרבת מקום מגורייך ולהצטרף אליה, בקיצור. לעניות דעתי המלצתי לך את זה גם לפני כשנה, ואם כעת זה הזמן הנכון שלך לחפש מסגרת כזו, איילת - go for it!!! שולחת לך אור ואהבה, עם המון תקווה, אילת.

 

[איילת היפה]

תודה לשתיכן, הלכתי לחנות היום

וקניתי לי 2 שקים של ס ב ל נ ו ת !!!! איילת האביב

 

[אילת החן]

שם יפה אימצת לך, חומד../images/Emo13.gif

 

[איילת האביב]

סתאאאם שם סנובי.....מעדיפה את הקודם

 

[אדומה2]

פחדים ../images/Emo10.gif

אני יודעת לומר לך איך זה מהצד השני, של התומכים- לפחות שלי. כשהמטפלת מתקשרת אליי, אני מחסירה פעימה כי אני חושבת שמשהו קרה לאבא שלי. נכון שהוא עדיין נחשב חולה, אבל הפחד הזה מורט עצבים, אני ממש מכירה את זה. או אם יש חום וצריך למדוד כל שעתיים שלוש בלילה, אני לא ישנה בלילות באופן רציף- מתעוררת כל כמה זמן, כי אולי יש משהו.... אולי קורה או יקרה עוד שניה... את צודקת, זה מאוד קשה. אני חושבת שהדבר היחידי שאני יכולה לומר לך זה מה שאני מזכירה לעצמי- תנשמי. עוד נשימה... עוד אחת... ועכשיו עמוקה דרך האף ולהוציא לאט דרך הפה... לפעמים זה עוזר ולפעמים פחות. יעל

 

[ציפורלילה]

גם אני לא התרגלתי

אני בדרך כלל לא חולה, אבל לפני כל ביקורת אני מפתחת סימפטומים למיניהם. הזעות, עייפות, גירודים. מצד אחד אני יודעת בבירור שאני לא חולה שוב, מצד שני קצת קשה לי להאמין כשפתאום ההזעות מתחילות. כמובן שהכל עובר ביום שאני מגיעה לבית חולים לביקורת. ועדיין, למרות שההגיון עובד, עדיין אני מצליחה להלחיץ את עצמי לפני כל ביקורת. אני מאמינה שעם הזמן, וכשתעבורנה חמש שנים מהמחלה, אז זה יקרה פחות. אבל אני מניחה שתמיד יהיה שם איזשהו פחד קטן. אור ואושר גלי

 

[זוהרה7]

../images/Emo24.gifאיילת יקרה../images/Emo24.gif

אני מרגישה שאין ברירה אלא לעבור את הסבב של הפחד, החששות, התקווה והכל. אני מרגישה שאני צריכה לעשות את כל הבדיקות, לעשות את הטיפולים, כל דבר, כדי לדעת שעשיתי מצידי את המקסימום. מעבר לכך מה יש לי לעשות??? משתדלת לא לחשוב יותר מדי. כאשר מגיעה מחשבה מפחידה אני משתדלת לגרש אותה ולחשוב על משהו אחר. בכל זאת פה ושם חולמת על כל מיני דברים מפחידים שאחר כך משבשים לי את היום. רפואה שלמה לכולנו. זוהרה*

 

[מלמלה]

אני הפכתי להיות בת יענה

וממש לא ממליצה לאף אחד פשוט אני לא הולכת להבדק לביקורות האלה בשעות המוזרות האלה האחרון היה בשעה 8:00 בערב במרחק שעה נסיעה מהבית - מה, אין לרופאים האלה בית?

 

[blg]

על מי אני עובדת....

רק כתבתי לאיילת - זה משתפר ו.... בטח שזה השתפר לי (ולא דאגתי) כי פשוט לא הלכתי לבדיקות, בת יענה אמרנו? מאז אפריל 2002 למעשה לא נבדקתי - כלומר הייתי רק בביקורות של חצי שנה אחרי. מאז אמנם הצטלמתי פעמיים CTאב לא הלכתי לאונקולוגיה. לפני חודשיים חברים טובים גילו, והתיישבו עלי - אז קבעתי תור, והנה הסרטן חזר להיות הווה (וחדל להיות עבר) אז חזרתי טיפין טיפין לפורום... ולחשוב על זה שהייתי חולה. ולעשות כל מיני פעולות "קשורות סרטן". ביום ג' הלכתי לאונקו' טוב למען האמת להמטו-אונקולוגיה ילדים כי רכבי מתה"ש היה החחו"ד 2 שלי בזמן המחלה. בקיצור, כבר בחניה התחלתי להתאפק לאר לבכות... וסתם, כלום לא "קרה" אבל הדיכאון הפוסט סרטני זינק לו אל החזית והשתלט על כל שדה הראיה. טוב התאפקתי, אבל אח"כ ישבתי וחיכיתי, מידי פעם מזילה דמעה, דווקא לא היתה יותר מידי המתנה, אחרי חצי שעה נכנסתי לרופא, שלא הבין בכלל מה אני עושה אצלו דווקא. וציין רק: 1. הוא לא יודע עלמניעה מלהכנס להריון (אב יש לזכור שהוא רופא ילדים) 2. אני צריכה מעקב מסודר והוא כתב לי מכתב להמטולוגיה תה"ש וקבעו לי תור ל 30.12, האשפוז הראשון שלי היה ב 31.12 2000 אז סוף דצמבר זה "זמן הסרטן" אח"כ נסעתי לאונ' וכולם שאלו אותי מה קרה, ובאמצע השעור לא יכלתי יותר אז הלכתי מדוכאת הביתה. וב 1600 היתה שמחה משפחתית, אבל כחברי הגיע פגשתי אותו בחוץ ופרצתי בבכי. אז אייייילת (כי הוספת המון יודים...) אני מקווה שצדקתי בהודעה הראשונה ושזה עובר עם הזמן.... יללה, להיות שמחים! סופ"ש נעים אני הולכת הביתה, לא יהיה לי מחשב. וביום ראשון יש לי (עוד) יומולדת. מה תגידו על זה?

 

[מלמלה]

../images/Emo49.gif ו../images/Emo51.gif על התשובות