מה עושים עם פחדנות?

[Tammie]

מה עושים עם פחדנות?

אחד הקשיים הכי גדולים הוא לגרום למתעמלות לא לפחד מאלמנטים. בין עם זה על מכשירים או על הקרקע, בהתעמלות יש המון פחד מאלמנטים ובצדק. חשבתי שכל אחת תשתף בטריקים/בתכנות שעוזרות להתגבר על פחד. אלו שני דברים שאני עושה: אחד הדברים שאני אוהבת לעשות זה לסדר אצף של מזרוני גבינה נמוכים (20 ס"מ) ועליהם פס מזרון דק. זה מצויין לבנות שמצליחות אלמנטים אבל פוחדות לעשות לבד. דבר שאני משתמשת בו בעצמי הוא לדמיין את התרגיל שאני עומדת לעשות. אני מריצה את האלמנט בראש כמו שהוא צריך להיות. זה עוזר לי לשמור על ריכוז וממש מוריד את רמת הפחד.

 

[אמא לה3]

יש המון דרכים להתמודד (חפירה רצינית)....

מבחינתי זה מאוד תלוי בתרגיל ובילדה, דרך אחת היא להוריד את רמת התרגיל, ילדה שמפחדת לעשות ערבית ירידה מספסל, אני אומרת לה להגדיל את המכרע לפני הערבית (מה ש"מוריד" אותה בגובה), ילדה שמפחדת לעשות אלמנט לבד, אני אומרת לה שאני אשמור לה עד שהיא תעיף אותי הצידה (זה לוקח בין 3-5 חזרות לפני שהיא מעיפה אותי). כמו שתמי אמרה, הכנה בראש של התרגיל, ואני מוסיפה, תעמדי זקוף, תמתחי את הידיים, תסדרי שיער (אם צריך), ואני חוזרת ואומרת למתעמלות "מותר לכן לפול בפעם הראשונה והשנייה, אחרי זה תצליחו" ההתמודדות שלנו, המאמנות, עם הפחדים של הילדות צריכה להיות מאוד מושכלת, כשילדה אומרת לי "אני מפחדת", דבר ראשון אני אומרת לה שזה הכי טבעי ונורמאלי, אם היא לא היתה מפחדת זה היה מוזר. השלב הבא זה להבין ממה, ולטפל בזה בהתאם לתרגיל.... אגב, כמאמנת, כשאני מפחדת לשמור למתעמלת בתרגיל מסויים, אני לא מתביישת לבקש עזרה ממאמנת/מדריכה/מתעמלת נוספת שלידי. אם אין בנמצא, אני לא אשמור. בהצלחה, ואשמח לקרוא עוד על ההתמודדיות שלכן, מתעמלות ומאמנות.

 

[אוריינוש10]

כשאני מפחדת

אני מבקשת מהמאמנת שלי לשמור לי כל הזמן, אחרי כמה זמן אני אומרת לה רק להיות לידי וכשאני מפסיקה לפחד אני אומרת לה לזוז. הרבה פעמים היא אומרת לי נו תעשי לבד כבר אבל אני מפחדת ואז היא שומרת לי עכשיו אני לומדת סלטה אחורה וזה מפחיד אבל היא שומרת לי אז אני עושה עם קפצית

 

[נועה חורש]

אבל עם קפצית זה עוד יותר מפחיד

לא?

 

[נועה חורש]

הכל נכון

מסכימה עם כל העצות של כולן כאן, הכל באמת נכון וטוב ועוזר. כל אחת ומה שעוזר לה. אבל להשקפתי ילדה שמפחדת מתרגיל מסויים, אינה מספיק מוכנה אליו. ואני לא מתכוונת רק למוכנות המוטורית, למרות שגם, אלא גם למוכנות הנפשית לבצע את האלמנט לבד. השאיפה שלי (באידאל, לא במציאות) זה שהמתעמלות שלי לא יפחדו מכלום ויעשו את כל האלמנטים באופן טבעי וללא פחד. בעיני פחד לא עוזר ואף עלול להפריע ולהזיק לפעמים. כשמתעמלת מפחדת מתרגיל, אני הולכת איתה שלב אחד אחורה, עד שהיא לא מפחדת יותר, גם אם זה לוקח מלא זמן, גם אם זה יותר זמן ממה שתיכננתי וגם אם אני רואה שהמתעמלת כבר מוכנה מבחינה פיזית לביצוע האלמנט, אני משתדלת לא ללחוץ עליה ומפגינה סבלנות. לא אכפת לי שהיא "נתקעת" באותו שלב, מבחינתי זה שווה את זה, כי בבוא הזמן אני יודעת שהיא תבצע את אותו אלמנט על הצד הטוב ביותר. אני בד"כ רואה את זה בקורה. מניסיון שלי, תרגילי קורה שנעשים תוך כדי פחד נראים גרוע, ולעיתים נשארים גרועים גם אחרי שהפחד חולף, כתוצאה מהשתרשרות של טעויות טכניות וקומפלקסים בראש. אני מעדיפה שההתקדמות תהיה יותר איטית ושהילדה תבצע אלמנטים פשוטים יותר שנמצאים מתחת לרמה שלה, מאשר לתת לה לעשות אלמנטים שמפחידים אותה ולהתחיל עם שמירות, מזרונים וכד'.

 

[נועה חורש]

דוגמא

דוגמא מתחום הקרקע דווקא: פעם הייתה לי מתעמלת שהתעמלה גם אצלי ובמקביל בעוד מקום. היא הייתה די חזקה וטובה, מהירה וזריזה. היא ידעה לעשות סלטה קדימה לעמידה בבור, סלטה קדימה למזרן גבינה לעמידה (הכל בלי קפצית ומקפצות) והתקדמה מאוד יפה בכיוון הזה. מאימון לאימון היא שיפרה את התזמון, את הגובה ואת הנחיתה. למרות שהיו לה סלטות טובות, היא פחדה לעשות סלטה בקרקע בלי שום מזרן עבה. אז מאמנים אחרים התחילו לשים לה מזרנים בכל פעם יותר דקים, שמרו לה ואח"כ שמרו לה מעט, עמדו על ידה, שמו לה מזרנים רק בהמשך (ולא בנחיתה), שיכנעו אותה, קצת צעקו עליה וכו'. בשלב מסויים היא "התגברה" על הפחד והתחילה סלטות קדימה על הקרקע למרות הפחד. כולם מחאו לה כפיים והיו גאים בה וגם היא הייתה גאה בעצמה. הסלטות שלה לבד היו גרועות. מרוב פחד, היא נסגרה מוקדם מידיי, נכנסה לעודף סיבוב, ביצעה גלגול בנחיתה, הסתכלה למטה בניתור, המעיטה בעבודת ידיים, ואפילו הלכה הצידה. פעם אחר פעם, היא המשיכה לפחד מהסלטות, וכתוצאה מכך לא הצליחה להרים ראש, הסתכלה למטה וחזרה שוב ושוב על כל הטעויות שהזכרתי. שלא נבעו מחוסר הבנה, או חוסר יכולת קואורדינטיבית, כי הרי במזרנים ובבור היא לא עשתה את כל זה בעבר, אלא הכל נבע מהפחד שלה. אחרי כמה שבועות היא כבר לא פחדה מהסלטות בקרקע, אך עדין לא הצליחה להרים ראש ולתקן את הטעויות האחרות, אולי כי היא פחדה מזה או כי התרגלה אחרת או לא יודעת למה. במקביל אליה, הייתה לי מתעמלת נוספת באותה קבוצה, שלמדה אצלי סלטה יחד עם המתעמלת הקודמת, ושתיהן היו באותה רמה, רק שהמתעמלת הזאת לא התעמלה בחוג נוסף, אלא רק אצלי. שתיהן הגיעו לסלטות טובות מאוד בבור ובמזרנים. המתעמלת הראשונה, התחילה אז סלטות לבד בקרקע, ועם השנייה לא התחלתי עדין. היא הרגישה תקועה, וקינאה במתעמלת הראשונה שכבר עושה לבד בקרקע. בכל זאת עם המתעמלת השנייה החלטתי לא להתחיל עוד סלטות לבד בקרקע. אחרי מספר שבועות, עברתי איתה לסלטות לבד בקרקע, ואז היא כבר הגיעה כל כך בשלה עם מלא מוטיבציה ומוכנות נפשית מלאה (כבר כמה חודשים שהיא חולמת על זה). כמה שבועות מאוחר יותר, המתעמלת השנייה עשתה בקרקע סלטות קדימה לבד מעולות, כבר עברה לסלטה-סלטה ולקפיצת ידיים סלטה (לא בקרקע כמובן) ואילו המתעמלת הראשונה עדין עבדה על הרמת הידיים והראש בסלטה רגילה בקרקע, הסלטות שלה היו לא משהו. אני לא אומרת שהדוגמא הזאת מייצגת את כל אוכלוסיית המתעמלות, היא רק נועדה להמחיש את התפיסה שלי בנוגע לפחד.

 

[Tammie]

בכלליות אני מסכימה איתך נעה

אבל יש מקרים שחורגים מזה. יש לנו מתעמלת שהיא אחת המוכשרות שהכרתי אי פעם. היא עושה ערבית פליק פלאק מצויין כבר בערך חמש שנים אבל פוחדת לעשות לבד. כשהיא ממש צריכה היא עושה וזה יוצא לה מושלם לחלוטין. היא כבר עושה (עם ליווי....) ערבית שניי פ"פ והתחלנו לעבוד איתה על ערפית פליק פלאק סלטה וגם זה יוצא לה מדהים. הבעייה היא שהיא פשוט פוחדת לעשות לבד. ברגע שהיא תחליט שהיא עושה לבד, היא תעשה. וזה נוגע לכל תרגיל, אבל היא לא עושה. זה לא עניין של כמה פעמים אני אשמור לה, אין סיכוי שהיא תגיד לי לזוז.

 

[אמא לה3]

לא הבנתי, תמי

היא עושה בסוף לבד או לא? בכל מקרה, לדעתי שמאמנת "תשב עליה" אחת על אחת, ברגע שהיא עושה לבד, שתעשה 10 כאלה ברצף... אח"כ להמשיך. באימון אחרי זה שוב, שתעשה פעם אחת עם שמירה ואז שוב 10 לבד...אולי מכאן תבוא הישועה, זה באמת מתסכל...

 

[נועה חורש]

ברור שיש יוצאי דופן

בכל דבר. אני כמובן לא מכלילה. לגבי אותה מתעמלת שלכם: מה זאת אומרת "זה נוגע לכל תרגיל"? האם היא פוחדת גם לעשות גלגלון? גשר? - אני מניחה שלא. היא לא פוחדת לעשות גלגלון וגשר מפני שהיא מרגישה מספיק בטוחה במיומנויות האלה, הן באות לה באופן טבעי. הפליק-פלק לא בא לה עדין באופן טבעי, אבל גם הוא, עם מספיק אימון יבוא לה טבעי. עם עבודה נכונה, זה יבוא לה בסוף טבעי, אין אפס. בנוסף, כדאי לנסות לברר (למרות שלפעמים קשה עד בלתי אפשרי) איתה ממה בדיוק היא מפחדת: האם היא פעם נפלה בפליק-פלק? האם נגרמה לה אולי טראומה אחרת, שלא בהכרח קשורה (נפלה מתרגיל אחר) שגורמת לה לפחד בפליק-פלק? האם היא ילדה עם חרדה תכונתית שמפחדת מהכל גם בחיים מחוץ להתעמלות? האם יש לה חוסר בטחון עצמי? וכהנה וכהנה, יכולות להיות עוד מיליון סיבות למה ילדה מפחדת לעשות פ"פ לבד. אם תדעו את הסיבה המדויקת, תוכלו לעבוד איתה באופן ספציפי על הגורם הרלבנטי. למשל, אם היא לחוצה ויש לה חרדה בלי קשר לכלום, צריך ללמד אותה טכניקות של הרפייה (נשימות, מחשבות חיוביות וכו'); אם הפחד נובע מחוסר בטחון ספציפי במיומנות הזאת, יש לתת לה לבצע חזרות רבות על פליק-פלק עד שהיא תרגיש בטוחה בעצמה; אם זה מתוך תשומת לב, פינוק או נוחות, אז כמובן לטפל בהתאם וכו'.

 

[Tammie]

הסבר

היא עושה לבד עם היא ממש חייבת, למשל בהופעות היא תמיד עושה לבד. אפשר לומר שזה סוג של פינוק, אבל באימונים היא באמת פוחדת מלעשות אלמנטים לבד. היא אף פעם לא נפלה, אין לה שום טראומה אבל היא פשוט פוחדת.

 

[אמא לה3]

תנסי את מה שכתבתי לך

למעלה, שתעשה פעמיים עם שמירה ואח"כ עם השגחה רצוף, בלי לחכות בתור. לפחות 10 פעמים. ואח"כ לעזוב את האלמנט. אימון אחרי זה שוב... בהצלחה ותעדכני מה נהיה איתה.

 

[נועה חורש]

אז היא עוד לא רכשה את האלמנט

להמשיך שמירה ותרגול עם אמצעי עזר. לפי המחקרים, מיומנות כלשהי צריך לבצע 600 פעם עד שהיא משתרשת בזכרון התנועתי והופכת "לטבעית" ואז גם אין פחד. בגלל שמיומנויות התעמלות מסובכות במיוחד, צריך הרבה יותר מ-600 פעם, אולי כפול מכך. יש מתעמלות שאחרי 1,000 פעם שעשו את האלמנט הן כבר עושות אותו חופשי וללא פחד, ויש כאלו שרק אחרי 10,000. שוב, כמו שאמרתי, כדאי לבדוק ממה נובע הפחד. אם זה כמו שאת אומרת מתוך פינוק ודרישה לתשומת לב, או עצלנות (עם שמירה או אמצעי עזר המתעמלת צריכה להתאמץ פחות), אז להעניק תשומת לב בדרכים אחרות. ישנה גם דרך נוספת, פחות שכיחה, אך יכולה אולי להתאים במקרה הנ"ל: לתת למתעמלת לבצע את המיומנות בתנאים *מקשים*, ואז כשהיא תעבור לתנאים הנורמלים, זה יהיה בשבילה קלי קלות. זאת שיטה שעשויה להתאים למתעמלות חזקות ומוכשרות, שלמדו את המיומנות ותירגלו אותה כבר שנים רבות. בד"כ לא משתמשים בה, אבל אולי אצלה זה יועיל, כדאי לבדוק. אמצעי מקשה יכול להיות תוספת משקוליות, ביצוע על רצפה (ללא מזרן), הצבת מכשולים, או שינוי פוזיציה שמקשה (למשל ביצוע פליק-פלק בלי להוריד ידיים למטה לפני הניתור ובלי לקחת תנופה) ועוד כיד הדמיון...

 

[אמא לה3]

זה רעיון מעניין

להקשות קודם כדי שיהיה קל אח"כ, אני מנסה לחשוב למי מהמתעמלות שלי זה מתאים.... והאם זה בכלל מתאים למתעמלות שעוד לא רכשו היטב את האלמנט?

 

[נועה חורש]

בפירוש לא מתאים

לא מתאים למתעמלות שלא רכשו היטב את האלמנט.

 

[אמא לה3]

נכון

אז אם הילדה מפחדת כמו במקרה שתואר כאן, איך בדיוק אפשר להקשות עליה על מנת שתתמודד עם האלמנט? לדעתי העבודה במקרה הזה היא פסיכולוגית לגמרי. בכל מקרה, באותו הקשר, גם אצלי יש מתעמלת ששולטת ומבצעת היטב ערבית פ"פ, ואחרי שביצעה עצמאית את התרגיל כבר מס' רב של פעמים, היא פתאום מפחדת. היו לה נפילות מדי פעם, לא הרבה, לא נוראיות (נפילות בלי כאב)...ופתאום היא מפחדת. ממש בלי סיבה. מתסכל.

 

[נועה חורש]

דוגמא מתי השתמשתי בשיטה זו

הייתה לי מתעמלת שהתעמלה בעברה מס' שנים בנבחרת התעמלות תחרותית, בדרגה לא גבוהה. היא הגיעה אליי כשהיא מבצעת פליק-פלק מעולה, שרשרת של פליק-פלקים בלי שום בעיה וגם ערבית פליק-פלק סלטה טובה. יחד עם זאת, כשהיא נדרשה לבצע פליק-פלק סלטה מהמקום, נוכחתי לראות שהפליק-פלק שלה, על אף שהוא נכון טכנית, ועקבי לחלוטין, אינו מספיק חזק ועוצמתי. הבעיה נבעה משלב הניתור של הפליק-פלק. אני לא יודעת אם מפני שהיא פחדה, או מחמת הרגלים קודמים שרכשה, או מסיבות אחרות, היא לא ניתרה מספיק חזק בפליק-פלק (שלב היציאה). יצויין כי המתעמלת הייתה חזקה ברגליים, בישבן ובכתפיים והבינה מה אני רוצה ממנה. במשך תקופה של כמה שבועות, נתתי לה לעשות מידי פעם סטים של פליק-פלקים ממצב של עמידה שפופה. לצאת לפ"פ מעמידה שפופה זה קשה ומצריך ניתור חזק. שוב אני מציינת שהמתעמלת כבר הייתה מומחית בפליק-פלק, ולכן לא היה סיכוי שהתנועה תיהרס בעקבות פוזיציית היציאה השגויה. כמו-כן, היא הקפידה על טכניקה טובה למרות היציאה. בסופו של דבר, הניתור לפליק-פלק השתפר. כשהיא הייתה צריכה לעשות פליק סלטה מהמקום, היא כבר יצאה לפליק פלק בניתור חזק מספיק. ואז יכולנו סוף סוף לעבוד על פליק סלטה כמו שצריך ירידה מהקורה.

 

[נועה חורש]

למה אני תמיד הולכת על המסובך?!

יש דוגמאות הרבה יותר פשוטות: ילדה שלא מרימה טוב ידיים בגלגלון (לא דוחפת) אפשר לתת לה לעשות גלגלון ממקום נמוך למקום גבוה; ילדה שלא מרימה רגליים בריצה, אפשר לתת לה לרוץ בבור; ילדה שלא מניפה רגליים, אפשר לתת לה להניף רגליים עם משקוליות על הרגליים; וכו'...

 

[chuch1]

פחדנות

טוב, היות ואיני רחוקה כל כך משנותיי כמתעמלת, אני עדיין זוכרת את האלמנטים בראש (דבר שמקל עליי בלהסביר אותם למתעמלות שלי) אבל יותר מכך, אני גם זוכרת ממה פחדתי ואיך התגברתי על הפחדים וזהו דבר שממש עוזר לי עם המתעמלות שלי. כשמתעמלת שלי מפחדת לבצע איזה שהוא אלמנט, אני קודם כל אומרת לה שאני מבינה אותה, כי אני זוכרת את עצמי (התקרבות אל "הנמען"), אני משתפת אותה בפחדים שאני עברתי ובדרכי ההתמודדות שלי איתם ולרוב-זה עוזר! אבל לי יש בעיה קצת יותר מורכבת: אחותי הקטנה(בת 12) מתעמלת בנבחרת בה אני מאמנת מאז שאני התחלתי לאמן. משום מה יש לה מן פחד לא מוסבר תמיד כשאני אמורה ל"שמור" לה באלמנטים על פס הקרקע. עם המאמנת השנייה היא עושה הכל ובקלות אבל כשאני מתקרבת לעזור לה- היא נתקפת פחד לא מובן והיא פשוט רצה, עושה ערבית ונעצרת.חשבתי שזה נובע אולי מהרצון שלה להוכיח לי שהיא טובה ומתקדמת ושאני יכולה להיות גאה בה ולכן שוחחתי איתה על הנושא רבות, הבהרתי לה שזה שהיא אחותי לא אומר שאני מצפה ממנה לרמה גבוהה יותר מהמתעמלות האחרות ושהכי חשוב- באולם האימונים- כולן שוות בעיני, אך כלום לא עזר...(הרבה פעמים אני חוזרת מאימון מתוסכלת יותר ממנה .) לא אשקר, זה שהיא אחותי (ואני באמת חושבת שזה הגיוני) די גורם לי ל"לחץ" לא מוסבר כל פעם שהיא רצה לקראת אלמנט, ואני לא מראה את זה אבל בכל זאת- אם חלילה היא תיפול ותפצע? לא שלא אכפת לי מהמתעמלות האחרות- ההפך!! אבל עדיין- זו אחותי... הדילמה הזו ממש קורעת לפעמים... יש הצעות איך אפשר לפתור את העניין.? אולי יש פה אמהות שמאמנות את ילדיהם והן שותפות לאותן תחושות כמו שלי?כי אם אני "נואמת" לה כל הזמן שכולן שוות בעיני- אני לא רוצה שאגיע למצב שכשהיא עובדת על המשטח, אני צריכה להתרחק ולא לתת לה את תשומת הלב המגיעה לה אבל גם לא לפגוע לה בביטחון ובהתקדמות... סליחה על האורך, פשוט פרקתי הכל...

 

[אמא לה3]

כאמא למתעמלת

שבמקרה מעמלת אצלי, המצב טיפה שונה, הבת שלי היא מתעמלת מאד מוכשרת, קטנטונת בגודל, רזה וגמישה, עם יכולות מאד גבוהות, מאוד מנצלת את העובדה שאני אמא שלה, היא די מתפנקת באימון, מוותרת לעצמה ומקשקשת לעיתים קרובות. מה שמפריע לי וגם לפעמים לקבוצה..... דוקא מבחינת השמירה, אין לה בעייה וגם לי הרבה יותר קל לאפשר לה לנסות דברים חדשים בצורה עצמאית, הרבה יותר פשוט להסביר לעצמי למה הילדה נפלה מאשר להורה אחר שלא תמיד מבין... אולי את יכולה לנסות עם אחותך, להגיע למצב בו את שומרת לה באלמנטים "בטוחים" ופשוטים, על מנת לבנות אצלה את תחושת הביטחון, לאט לאט להתקדם לאלמנטים יותר קשים. משהו אצלך כנראה משדר אצלה תחושת חוסר ביטחון ולכן היא נתקעת. ( אולי זה אפילו דברים מהבית?). תנסי לבנות את התחושה הזאת מהתחלה, עם הרבה חיבוקים (ממש פיסיים) כדי לצור את הביטחון שאת תשמרי עליה בכל מחיר. בהצלחה.

 

[נועה חורש]

יפה לשמוע!

מאוד יפה לשמוע אילו יחסי אהבה טובים יש בינך ובין אחותך. זה מדהים! יכול להיות באמת שהלחץ שאת חשה, למרות שאת לא מראה אותו באופן מודע, כן נקלט ע"י אחותך וזה מה שמפחיד אותה. צריך כמה פעמים (הרבה פעמים למען האמת) שתשמרי לה בהצלחה, כדי שהיא תחוש בטחון בידיים שלך. אם קשה לה בקרקע תנסו בתנאים מקלים שבהם היא מרגישה בטוחה בכל מקרה ואז תעברו לקרקע. על כל מקרה אם זה לא יעבוד, אני לא רואה בזה פסול, אם את לא תשמרי לאחותך אלמנטים ומאמנת אחרת תשמור לה.