מה עושים?

ו ר ו ד ה

New member
מה עושים?

שלום, אני כותבת כי אני כבר ממש אובדת עצות בקשר לאח שלי... הוא בן 12, התחיל השנה חטיבה וחזר ללימודים בשבוע שעבר אחרי השביתה. הוא ילד שקט וביישן, אבל יצא איכשהו שהוא נהיה הקורבן של הכיתה... כל תקופת בית הספר היסודי הילדים נהנו לצחוק עליו, הוא מתעצבן בקלות אז זה היה עוד יותר מהנה עבורם. יצא גם שיש לו רק חבר אחד או 2 והוא כל הזמן רב איתם, כך שהוא כל היום יושב בבית. השנה הוא עבר לחטיבה, אבל בכל זאת יש בכיתה ילדים מבית הספר היסודי.. אני לא יודעת אם זאת הסיבה חד משמעית, אבל גם עכשיו יוצא שהוא קורבן והילדים נהנים להציק לו. העניין הוא, שאחי מנסה להצחיק, סוג של ליצן כיתה כזה... אני חושבת שזה חיפוש תשומת לב.. ולרוב זה לא כל כך עובד כי הוא מפריע לשיעור ומועף מהכיתה ע"י המורה. כך יצא שהיום הוא כבר ישב בחוץ שעה והמורה החרימה לו את הפלאפון (בטח שיחק בו או לא שם על שקט, כמובן הוא תמיד "לא אשם, וזאת המורה סתם נטפלת"). יש לו איזשהו היגיון מאוד לא ברור - הוא חושב שמי שמשקיע בלימודים ומוציא ציונים טובים- אז אין לו חברים. אז הוא לא משקיע וסתם מפריע, למרות שיש לו פוטנציאל. הוא מעדיף להיות הליצן (מה שלא מצחיק אף אחד יש לציין.. =\ ). במהלך השביתה הוא הכיר כמה ילדים מכל מיני משחקים באינטרנט, אז עלה לו קצת הביטחון העצמי, אבל הינה, היום שוב הוא בטח עשה איזה משהו טיפשי... אני כ"כ כועסת עליו, שהוא מבזבז את הזמן על הדברים הלא נכונים, הצעתי לו לעבור כיתה או בית ספר בשביל שהילדים יפסיקו להציק ושהוא יוכל לפתוח דף חדש (אני מציעה כבר שנים, מאז שהוא ביסודי). אבל הוא מסרב... ההורים שלי אובדי עצות, הם משקיעים בו מאוד ונותנים לו את כל האמצעים, אבל הוא זורק הכל לפח, הם מאוד מאוכזבים ממנו ומפחדים שהוא יגרר למקומות לא נכונים(סמים וכו') כי "כולם עושים את זה" ואולי הוא יראה בזה חלון הזדמנויות ל"להיות מגניב". בינתיים הוא התקשר אלי וסיפר לי שהמורה לקחה לו את הפל' ושהוא בבית הספר, מחוץ לכיתה. על פסיכולוגים וטיפולים הוא לא רוצה לשמוע, שיחות אני מנהלת איתו כבר כמה שנים, אבל תמיד יש לו את מי להאשים והוא תמיד מציג את עצמו כקורבן. פשוט נמאס לי, אני לא רוצה להעביר את מה שקרה היום (ההפרעה בכיתה וההוצאה מהשיעור) להורים שלי כי הם עוד יותר יתאכזבו ופשוט חבל לי עליהם.. כי אין משהו שהם יכולים לעשות שהם לא עשו.. ו.. לא הולך. הוא פשוט מתעקש ללכת עם הראש בקיר. מה אפשר לעשות? כולנו אובדי עצות, והוא סה"כ בן 12.
 
../images/Emo214.gifבמצב כזה גם אני הייתי אובדת עצות

את כל כך טובה ואכפתית ודואגת , ולא רוצה לאכזב את ההורים, ורוצה לעזור לו, שזה באמת מדהים
אני אומרת, למרות שלא הייתי רוצה להגיד את האמת הזאת- שלפעמים ילדים בני 12 עדיין לא יודעים מה הם באמת, על כמה וכמה - מי הם באמת ומה הם צריכים לעשות כדי להגיע להישגים. הוא לא צריך להיות הליצן כדי לכבוש את תשומת הלב, הוא יכול גם להוציא ציון מעולה במבחן ולכבוש את תשומת הלב. אבל בשביל זה הוא יצטרך לעבוד לא פחות קשה, ואני חושבת שלבן בגיל הזה..יהיה מאוד קשה להסביר דברים מהסוג הזה. מה שאני מנסה להגיד, שבגיל הזה כשעוברים את הגבול חייבים לדאוג לשים את הגבולות, חייבים לשים דגש על המשמעת. הרי זה מתחיל כבר מהבית. אני לא יודעת עד כמה זה יוכל לעזור כשרק את מעורבת- אבל לדעתי חייבים לקיים שיחה עם היועצת. אולי תלכי לדבר איתה, אולי תתקשרי לדבר איתה, אין לי מושג איך זה בדיוק הולך, אבל חייבים לקחת מהלך ולהשפיע על שינוי בחיים שלו, אחרת הוא יכול רק לרדת למטה בזמן שהוא יכול לעלות, ועובדה שאת רואה שיש לו את הפוטנציאל. במידה וזה לא יעזור, את חייבת לדעתי כאחות לדבר עם ההורים [גם אם הם יתאכזבו, בכל זאת - הם הורים והם צריכים לעשות את המוטל עליהם ...] והם יצטרכו לנקוט בצעדים.
 

ו ר ו ד ה

New member
העניין הוא

שהורים שלי מרגישים בדיוק כמוני, אז הסיפור של אתמול לא יוודע להם, זה לא ישנה הרבה. כי בעצם הם גם ניסו הכל, וזה לא משנה לו. לגבי לדבר עם היועצת... אני לא יודעת אם זה יהיה הוגן לדבר איתה בלי ידיעתו, והוא מאוד לא רוצה לשתף אף אחד, לא פסיכולוגים, יועצים ושות'...
 
../images/Emo214.gifאני האחרונה שאגיד דבר כזה

וכל מי שמכיר אותי יעיד על כך, והנה אני אומרת- לפעמים, במצב חירום, אין ברירה מלבד לעשות גם בניגוד לרצון, או אי הרצון של הילד. לא תמיד הילד באמת יודע מה טוב לו, ובגלל זה[שוב] יש לו הורים שהתפקיד שלהם הוא לדאוג, לנסות, לדבר עם אנשים שזה התפקיד שלהם. כאילו באמת, זה שאכפת לכם ואתם דואגים-זה אולי בלב, אבל במעשים ??!זה כלום! זה לא עוזר בכלום, כדי לעשות משהו, אתם צריכים להזיז את העניינים. נתתם לו את האפשרות לחיות כרצונו ותראו לאן הוא הגיע, לא הגיע הזמן [בסך הכל זאת עזרה שהוא יבין מאוחר יותר כשיפקח את העיניים] להתעורר ולעשות, לשנות?! מפה בדיוק זה מתחיל. מקווה שהבהרתי את הפואנטה.. ><
 
מסכימה עם הדר.

את כותבת ש"אין משהו שהם יכולים לעשות ולא עשו" ואני לא קראתי בדיוק מה הם עשו. הם שמו לו גבולות? הגדירו לו את החיים? לדעתי הם נותנים לו קצת יותר מדי. חוץ מזה, אז מה אם הוא לא מוכן ללכת לטיפול פסיכולוגי. שינסה. אני בגילו לא סבלתי פסיכולוגים. זה היה נראה לי מקצוע מעוס, מגעיל ודבילי. שנתיים אח"כ הלכתי לפסיכולוגית כדי לעשות טובה לאמא שלי. מהרגע שנכנסתי אליה ואמרתי לה שאני שם רק בשביל לעשות טובה לאמא שלי, נשארתי אצלה 3 שנים והיא הצילה את חיי. חוץ מזה, יש טיפולים אלטרנטיביים שבהם הוא לא צריך לדבר ועדיין דברים קורים. ילד, כמו שאת מתארת הוא ילד שמשווע לתשומת לב (לא לכסף, צעצועים ומתנות). לחום ואהבה וקבלה. לא נראה לי שהוא מקבל את הדברים האלו (חום ואהבה זה דומה אבל לא ממש כמו איכפתיות). בהצלחה. יעל
 

hedvalib

New member
היי ורדה,

עצוב נורא שילד נאלץ לחפש ולהמציא דרכים כה קיצוניות כדי להפך ל"ליצן הכיתה". זה ברור שהילד זועק כבר שנים לעזרה והיא לא מגיעה. כמו יעל אציין שאין את מספרת מה ההורים עשו כדי לעזור לאחיך ביסודי. הקריאה לעזרה החלה כבר אז. איך זה שהילד הרגיש תחושת קורבנות כל כך הרב השנים ואז לא פניתם לעזרה מקצועית? היום רק איש מצקוע יוכל לתת עצות שמתאימות לאחיך תוך הכרות עם הדינמיקה במשפחתית שלכם. ההורים צריכים ללמוד להבין את הבן, את את אחיך והמורים את התלמיד הספציפי הזה שהוא במקרה זה, אחיך. עשו זאת מהר ובכל מחיר בטרם יתדרדר להתנהגויות קשות יותר. חדוה
 
למעלה