מה עושים?

[IAmPoli]

מה עושים?

היום זה יום כואב וקשה...
כל ימי הזכרון הם קשים וכואבים אבל יום הזכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה קשה במיוחד בגלל שזה קרוב יותר ולצערי גם רלוונטי עדיין...
מה עושים? איך מכבדים? איך מזכירים?
אז עומדים בצפירה, רואים את הטקס בטלויזיה, שומעים שירים עצובים ברדיו, רואים תוכניות על משפחות שכולות, הולכים לטקס בבית ספר.. אבל..
פשוט אני כל הזמן חושבת שבשבילי זה יום הזכרון ל.. ותודה לאל שבשבילי היום הזה הוא אחד בשנה, ואני בניגוד למשפחות שכולות אצליח ל"שכוח" את היום ולחגוג את יום העצמאות, אני פשוט תמיד חושבת מה היה קורה אם חס וחלילה היום הזה היה רלוונטי גם אליי ובגלל זה אני רוצה לתת לו את הכבוד הראוי, לתת את הכבוד הראוי לחיילים שלנו, לגיבורים שלנו שנלחמו למעננו ולמשפחות שלהם שחיות עכשיו עם הכאב והחלל ולכל המשפחות שאיבדו את יקריהם בפעולות איבה.
אני רואה אנשים כותבים סטאטוסים מרגשים בפייסבוק, מדליקים נר וירטואלי ואחרי זה, כאילו הם יצאו ידי חובה ממשיכים לפרסם סתם דברים וזה מעצבן אותי...
מה עושים?

 

[פרה של שוקולד]

זה שיום הזכרון, לא אומר שצריך להכנס לדכאון של

החיים.

ואסביר את עצמי לפני שכל הצדקנים יגיבו להודעה הזאת.

חושבת, שלמשפחות השכולות זה יום אבל לכל דבר. ואם היתי משפחה שכולה היום הזה היה עבורי אחרת.
אומרת לך שגם שאני לא משפחה שכולה, אני לא צוחקת ביום הזה, לא שומעת מוזיקה שמחה, מנסה לכבד את היום הזה כמה שאני יכולה, כלפי עצמי.לא בשביל שאחרים יראו.
עמדתי בצפירה בדיוק כמו כולם,
אבל אני לא בדכאון עכשיו ברמה של להכנס לחדר ולבכות.
בכל זאת יום עצוב, יש לזכור ולכבד את הנופלים, אבל אני ממשיכה בפיסבוק כרגיל להגיב לאנשים. ובכלל ממשיכה בחיים.
שוב. זוכרת. זהו יום עצוב.
וגם בפורום פה אני מגיבה כרגיל אם תשימי לב, וגם רוב החבר'ה פה שמתי לב ממשיכים להגיב להודעות.
איןן לך מה להתעצבן שכולם ממשיכים לפרסם סתם דברים וכל זה.
הם לא צבועים החברים שלך זה הכל. זה שהם ממשיכים לפרסם דברים לא אומר שהיום הזה לא עצוב עבורם.

 

[NEO83]

 

[Purple Mushroom]

 

[קופיפה טובעת]

תראי...

לי היום הזה, כמו גם יום השואה, מאוד חשוב.
פעם הרגשתי מבוישת אם נפלט לי חיוך ביום שכזה.
עם הזמן למדתי שהחיים ממשיכים.
אמנם יש לי חיבור אישי מסוים, קרוב משפחה נפל במלחמת לבנון השניה ומן הסתם זה מעצים את הטקסים העירוניים אותם אני נוהגת לפקוד, ואת משמעות היום כולו.
מצד שני, זה לא שאני הייתי בקשר איתו (כן, עם המשפחה שלו) או חווה את הכאב בצורה שאמו חווה, לכן אני לא מרגישה שזה יום כזה אישי שלי.

לעמוד בצפירה זה המימינום בשבילי, אני משתדלת לפקוד גם את הטקס.
אבל אני אפילו הפסקתי לצפות בתוכניות בטלוויזיה בנושא, קשה לי עם ההעמסת כאב הזו בבת אחת.
אני לא שומעת מוזיקה, אלא אם כן אני מחפשת שיר שמתקשר עם היום, מוזיקה היא צורת ביטוי נהדרת לנפש שלי.

אנשים לא יכולים להפסיק את חייהם לגמרי.
כן צורם לי כשלא מתייחסים ליום הזה בכלל, זה מאוד מאוד צורם לי!
אבל אני גם לא חושבת שכולם חייבים לעצור לגמרי את החיים שלהם, אם כי לפחות בפייסבוק הייתי מעדיפה שיפסיקו עם כל מיני פרסומי מסיבות או שירים שמחים למינהם.
אבל קשה לחנך את כולם בבת אחת...

 

[Puskas]

קודם כל מבינים שהחיים חזקים מהכל

אחר כך משתדלים ביום כזה להתייחד, לעמוד בצפירות, לראות שידור או שניים בנושא ולקרוא קצת בעיתון על זה.
זה יום קשה ובשביל המשפחה שלי, לצערי, הוא קשה כמו יום השואה ואולי טיפה פחות,
למשפחה שלי יש נגיעה אישית בכל אחד מהימים הללו,
אני גם מכיר אישית בן אדם, חבר, שאח שלו נפל בצבא (הסיפור המפורסם של החייל שקיבל כדור בגב מחבר לפלוגה בזמן אימון שגרתי).
זה יום לא פשוט ואתמול כמעט יצאה לי דמעה באחת הכתבות על המשפחות השכולות.
אבל האמת היא, שכדי לכבד באמת, צריכים כל השנה לזכור ולהתייחס לזה,
צריכים לתמוך במדינת ישראל השלמה, זו שכל החיילים הללו נפלו על הגנתה,
צריכים להבין שהמדינה הזו היא היחידה שיש לנו ומחוצה לה אנחנו כשה שהולך לטבח.
אז תאהבו את המדינה, תהיו גאים בכחול לבן, תזדהו עם ההמנון שלנו ותדעו את המילים (לא מובן מאילו כיום לצערי),
תזכרו את הנופלים כל הזמן ותדעו שהחיים שלנו פה מתקיימים רק בזכותם.

ואני אסיים בציטוט של ז'בוטינסקי הגדול (וביזיון אגב שהמילון של תפוז לא מכיר את השם שלו..):
"זכותנו [על ארץ ישראל] היא נצח, והיא שלמות, ואין עליה ויתור, ואין קיצור דרך לציון, וציון היא כולה שלנו!"