???מה עושים???
"האיך אומרים שכועסים? ואיך לא מאבדים חברים גם כשאומרים שכועסים? יש בי כעס. אני רוצה לומר: אני כועסת. רוצה לומר אני פגועה. אך תמיד לצד השני יש מה לומר שיסתור בכאילו את הכעס שלי. ואני יודעת שהכעס שלי מוצדק. שאני לא מדמיינת דברים. אני כועסת. ואני גם צודקת. אך אני תמיד אומרת רק חלקי דברים ממה שבאמת כועס לי, ואז סותרים את החלקי דברים, ואני נשארת עם הגוש כעס שלי לבד. חסרת אונים. ואני יודעת שאני צודקת. אני יודעת שיש בי מידת רגישות כזו שמזהה כשלא אני זו שלא בסדר. אך בסוף אני תמיד מתנצלת על הקיום שלי. מתנצלת על שכעסתי, וחושבת שמגיע לי למות. ואז דמות בתוכי, אותה ילדה שאכלה את כל החרא בשקט, והאשימה את עצמה בכל מה שקרה, לוקחת על עצמה גם את מה שהיא לא שאמה בו, ואז אני במריבה עם עצמי. כי מה שיש לי לומר, נשמע כאילו לא הגיוני, אך הוא בהחלט מדוייק עד כאב, אבל תמיד אני יוצאת כאילו לא בסדר. וזה לא פייר. זה פשוט לא פייר. למה רק אני יכולה להיות כנה עם עצמי? למה אחרים לא יודעים לשאתבאשמה כשהם לא צודקים? מתה על אלו שמתנצלים אך לא ממש, אלו שמשאירים אותי עם התנצלות ריקה וחלולה, ולא ממש מודעים למה שבאמת הם עשו. פשוט מתה עליכם, חארות. אבל אני תמיד יודעת לומר: לא הייתי בסדר. גם בשבילכם. אבל אני הייתי מליון אחוז. אני יודעת מתי אני צודקת. אך אלו, הכאילו מתנצלים, תמיד יתנצלו אבל רק כדי שאני ארגע, והם בכלל לא ידועים להתנצל על מה שהם באמת עשו. ולי אין את הביצים לומר להם. פשוט אין לי את הביצים. ניחנתי ביכולת מופלאה לראות לא רק את עצמי. כן הנה מחמאה לי. ובלי השלכות בד"כ. אבל באיזה זכות יש לי לומר לבן אדם, לו, אתה פוגע בי, תסתכל על מך...אתה פוגע." לא, רק אותי אני יודעת להאשים. שם ים.
"האיך אומרים שכועסים? ואיך לא מאבדים חברים גם כשאומרים שכועסים? יש בי כעס. אני רוצה לומר: אני כועסת. רוצה לומר אני פגועה. אך תמיד לצד השני יש מה לומר שיסתור בכאילו את הכעס שלי. ואני יודעת שהכעס שלי מוצדק. שאני לא מדמיינת דברים. אני כועסת. ואני גם צודקת. אך אני תמיד אומרת רק חלקי דברים ממה שבאמת כועס לי, ואז סותרים את החלקי דברים, ואני נשארת עם הגוש כעס שלי לבד. חסרת אונים. ואני יודעת שאני צודקת. אני יודעת שיש בי מידת רגישות כזו שמזהה כשלא אני זו שלא בסדר. אך בסוף אני תמיד מתנצלת על הקיום שלי. מתנצלת על שכעסתי, וחושבת שמגיע לי למות. ואז דמות בתוכי, אותה ילדה שאכלה את כל החרא בשקט, והאשימה את עצמה בכל מה שקרה, לוקחת על עצמה גם את מה שהיא לא שאמה בו, ואז אני במריבה עם עצמי. כי מה שיש לי לומר, נשמע כאילו לא הגיוני, אך הוא בהחלט מדוייק עד כאב, אבל תמיד אני יוצאת כאילו לא בסדר. וזה לא פייר. זה פשוט לא פייר. למה רק אני יכולה להיות כנה עם עצמי? למה אחרים לא יודעים לשאתבאשמה כשהם לא צודקים? מתה על אלו שמתנצלים אך לא ממש, אלו שמשאירים אותי עם התנצלות ריקה וחלולה, ולא ממש מודעים למה שבאמת הם עשו. פשוט מתה עליכם, חארות. אבל אני תמיד יודעת לומר: לא הייתי בסדר. גם בשבילכם. אבל אני הייתי מליון אחוז. אני יודעת מתי אני צודקת. אך אלו, הכאילו מתנצלים, תמיד יתנצלו אבל רק כדי שאני ארגע, והם בכלל לא ידועים להתנצל על מה שהם באמת עשו. ולי אין את הביצים לומר להם. פשוט אין לי את הביצים. ניחנתי ביכולת מופלאה לראות לא רק את עצמי. כן הנה מחמאה לי. ובלי השלכות בד"כ. אבל באיזה זכות יש לי לומר לבן אדם, לו, אתה פוגע בי, תסתכל על מך...אתה פוגע." לא, רק אותי אני יודעת להאשים. שם ים.
