מה עושם אחרי שהנורא מכל קרה?
זו הייתה תקופה כל כך קצרה ודחוסה. אני לא חושבת שעברנו את החצי שנה מהרגע שבו היא סיפרה לי ועד לרגע שבו הכל הסתיים. ובמשך כל הזמן הזה כשאמא שלי הייתה חולה, {חייכנית, אופטימית ושמחה כהרגלה אומנם} בזמן שאני מנסה להתחיל את חיי שלי, עם הדירה החדשה, עם הבן זוג, עם החלומות, יש את הענן השחור הזה מעל שלא מרפה לרגע ומזכיר לי כל הזמן שאני בעצם במלחמה. שאני בעצם מעודדת על קו החזית את אמא שלי, מזכיר לי כשאני רואה אותו בעוד טיפול, שאנחנו רק עוד מחכות לתוצאות, ולראות מה קורה. מלחמה עם המון קרבות קטנים שאתה מנסה לנצח בהם - היא מרזה? צריך להוסיף לה תוספי מזון. היא לא יכולה בכלל לאכול בגלל הצטברות הנוזלים? צריך טיפול אחר. ....ואז בשבוע האחרון הארור ההוא באיכילוב. בצקות? צריך עוד יותר תוספי מזון. אבל היא לא מסוגלת בכלל. ועוד ועוד, ואני הרגשתי, שמרוב קרבות בתוך כל המלחמה הזו אני כבר לא רואה סוף.
אתה נמצא במצב לא נורמלי, עם אנרגיות קיצוניות, כי אתה חייב לפעמים להיות זה שמזיז, זה שנותן מוטיבציה, אפילו אם רק לעצמך, על מנת להראות שהעניינים עדיין כרגיל, נמצא במצב כוננות, במצב לחימה על החיים של אותו אדם, כל הטורבינות כל המנועים אצלך עובדים במלוא המרץ, ואז כשזה הכל נגמר, פתאום, המנוע לא מצליח לעצור באותה הפתאומיות. מה אני אמורה לעשות עכשיו?
אתמול היה חודש לפטירתה של אמא. ורק בימים האחרונים אני מרגישה באמת כאילו משהו מתחיל לחלחל. ישבתי בקולנוע וראיתי סרט מעולה ופתאום האסימון נופל "אמא מתה". וישר אחרי זה האסימון עולה בחזרה עד לפעם הבאה שפתאום אני אבין שהשבוע הנוראי ההוא באיכילוב באמת התרחש. היא באמת שכבה ככה שם במיטה ההיא, היא באמת עברה את כל זה, והיא, האישה הכי חזקה, מדהימה שאני הכי אהבתי בעולם, אמא שלי, אמא שלי כבר לא כאן.
זו הייתה תקופה כל כך קצרה ודחוסה. אני לא חושבת שעברנו את החצי שנה מהרגע שבו היא סיפרה לי ועד לרגע שבו הכל הסתיים. ובמשך כל הזמן הזה כשאמא שלי הייתה חולה, {חייכנית, אופטימית ושמחה כהרגלה אומנם} בזמן שאני מנסה להתחיל את חיי שלי, עם הדירה החדשה, עם הבן זוג, עם החלומות, יש את הענן השחור הזה מעל שלא מרפה לרגע ומזכיר לי כל הזמן שאני בעצם במלחמה. שאני בעצם מעודדת על קו החזית את אמא שלי, מזכיר לי כשאני רואה אותו בעוד טיפול, שאנחנו רק עוד מחכות לתוצאות, ולראות מה קורה. מלחמה עם המון קרבות קטנים שאתה מנסה לנצח בהם - היא מרזה? צריך להוסיף לה תוספי מזון. היא לא יכולה בכלל לאכול בגלל הצטברות הנוזלים? צריך טיפול אחר. ....ואז בשבוע האחרון הארור ההוא באיכילוב. בצקות? צריך עוד יותר תוספי מזון. אבל היא לא מסוגלת בכלל. ועוד ועוד, ואני הרגשתי, שמרוב קרבות בתוך כל המלחמה הזו אני כבר לא רואה סוף.
אתה נמצא במצב לא נורמלי, עם אנרגיות קיצוניות, כי אתה חייב לפעמים להיות זה שמזיז, זה שנותן מוטיבציה, אפילו אם רק לעצמך, על מנת להראות שהעניינים עדיין כרגיל, נמצא במצב כוננות, במצב לחימה על החיים של אותו אדם, כל הטורבינות כל המנועים אצלך עובדים במלוא המרץ, ואז כשזה הכל נגמר, פתאום, המנוע לא מצליח לעצור באותה הפתאומיות. מה אני אמורה לעשות עכשיו?
אתמול היה חודש לפטירתה של אמא. ורק בימים האחרונים אני מרגישה באמת כאילו משהו מתחיל לחלחל. ישבתי בקולנוע וראיתי סרט מעולה ופתאום האסימון נופל "אמא מתה". וישר אחרי זה האסימון עולה בחזרה עד לפעם הבאה שפתאום אני אבין שהשבוע הנוראי ההוא באיכילוב באמת התרחש. היא באמת שכבה ככה שם במיטה ההיא, היא באמת עברה את כל זה, והיא, האישה הכי חזקה, מדהימה שאני הכי אהבתי בעולם, אמא שלי, אמא שלי כבר לא כאן.
