הי, swan הודיעה לי שמחפשים אותי...
אני בסדר, בהגדרה
כבר אין לי צירים, עוד היו קצת השבוע, רק בחילות, עיפות ותחושת פיזור כללית, שכנראה נורמלית לתחילת שבוע 33 להריון
עבר עלי שבוע רב עליות ומורדות רגשיים- המיילדת שלי הודיעה שלא תיילד אותי ניסיתי לבדוק אופציות אחרות וכולן מאוד הלחיצו אותי דיברתי עם יולדת שנפגעה לפני שבוע מלידת בית ועקבתי אחר השתפרותה והשתפרות מצב ילדתה - אגב, לתפילותיכן ושליחת רייקי- הכל עוזר- שמה נועה. דיברתי עם ד"ר אבנר שפטן שמוכן ליילד אותי בבית גם כן והחלטתי בסופו של דבר שלא אכפת לי בכלל. כלך כך הרבה זמן, רגשות, סערות, בכי, דמעות. בכלל לא איכפת לי איך מתי ואיפה תהיה הלידה. בדרך זו או אחרת בני יצא לאוויר העולם. בבית חולים זה או אחר, אם הכל יהיה כשורה אשחרר את עצמנו בהקדם האפשרי הביתה, בבית- לא אצטרך אפילו זאת. אני מתכננת להפגש עם הד"ר, אבל כבר בכלל לא בטוחה שמתאים לי ללדת בבית, אולי דווקא בבי"ח יהיה זה יותר מתחשב בסיכונים. אני רוצה אמבולנס ליד הבית, חושבת גם על אופציה של להתחיל בבית ואז לעבור לבית חולים. אני כותבת כרגע בשלוה מוחלטת. אבל אחרי סערה רגשית כה חריפה שהחמסין שנשבר כמו דימה את הרוח שנשבה בעורקיי השבוע. יש לי מיילדת נהדרת, אך רק בלניאדו היא תוכל ללוות את הלידה עד ההתחלה של החיים החדשים מחוץ לרחמי. בקיצור, מרוב מחשבות, נעלמתי לתוככי עצמי, ואני ממשיכה לטייל בנבכי מסתורי נשמתי, חלומותיי והתת מודע, ועוצרת מדי פעם לבדוק מסרים בתפוז
... מגילת עינבלית, הא?