מה קורא כאשר ב"רמ"י לא אומרים אמת בביהמ"ש ?

מה קורא כאשר ב"רמ"י לא אומרים אמת בביהמ"ש ?

תושב עין כרם סירב לשלם למינהל מקרקעי ישראל דמי שימוש עבור מגרש שלטענתו מעולם לא השתמש בו. בית המשפט קיבל את גרסתו, ולפני שבוע דחה את התביעה שהוגשה נגדו ב-2012.

תושב שכונת עין כרם שבירושלים גר מזה 20 שנה בשטח של 460 מ"ר שהוא חוכר ממינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל – רמ"י).

בשנת 2012 רמ"י (אז עוד המינהל) הגישה נגדו תביעת פינוי בטענה שהשתלט על מגרש נוסף באזור, בשטח של כ-280 מ"ר. בנוסף לסילוקו מהמקום התבקש גם תשלום דמי שימוש ראויים בסך 88,158 שקלים עבור תקופה של 7 שנים.

רמ"י טענה באמצעות עו"ד דניאל גלס שהנתבע הקים במגרש סוכה ותחם אותו בגדר, ועד שהובא מטעמה – תושב האזור – סיפר שהנתבע אף איים עליו פן ייכנס לתחומי המגרש.

עו"ד שלומי שריקי שייצג את הנתבע הכחיש כי הנתבע החזיק במגרש, טען כי מדובר במתחם עזוב ונטוש, והזמין את השופטת מרים ליפשיץ-פריבס לבוא ולהתרשם בעצמה ממצבו. הנתבע עצמו הכחיש כי איים על מי מתושבי האזור וטען כי כל מטרת התביעה היא להפעיל עליו לחץ בתביעה נוספת שרמ"י מנהלת מולו על רקע סכסוך ארוך שנים בנוגע למגרש שהוא חוכר.


השופטת ליפשיץ-פריבס נעתרה להזמנה וביקור במקום המריבה חשף כי אכן מדובר במגרש נטוש ופרוץ, שבניגוד לטענת הרשות אינו מתוחם בגדר.

השופטת אף לא האמינה לעדותו של העד מטעם רמ"י, שלא הציג כל הוכחה לאיומים הנטענים מצד הנתבע. השופטת ציינה שלו הדברים היו נכונים, סביר היה להניח שהרשות לא הייתה מנהלת משא ומתן מקדים עם הנתבע טרם הגשת התביעה.

לעומת זאת, השופטת התרשמה מגרסתו של עד שהביא הנתבע – שכן המתגורר ליד המגרש כ-35 שנה. עד זה אישר שהמגרש נטוש מזה זמן רב, ואף הודה כי הוא ושכנים אחרים השתמשו בו לאחסון וחקלאות למשך תקופה קצר, אך לגרסתו – שלא נסתרה – הנתבע לא נטל בכך חלק.

לנוכח ממצאים אלה, השופטת ציינה כי התביעה של רמ"י הוגשה ללא ביסוס, ללא ראיות וללא זכות לתבוע דמי שימוש ראויים. התביעה נדחתה,

ורמ"י חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 15,000 שקל.

פסה"ד במלואו -
ת"א 32317-12-12 מינהל מקרקעי ישראל/האגף העירוני נ' לוי - http://www.psakdin.co.il/Court/ת-א-32317-12-12-מינהל-מקרקעי-ישראל-האגף-העירוני-נ-לוי#.WFFeLtIrIdU

=====================================================================================
פרל דוד , סלולרקי - 052-8964914
 
מתי תחול התיישנות למתן פיצויים בגין פרסום תכנית בניה ?

מי שערך ביתו נפגע בשל פרסום תכנית בנייה זכאי לתבוע פיצוי מהוועדה המקומית בעירו לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. מקרה מיוחד שהגיע לדיון בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב בשנה שעברה עורר את השאלה: מתי קמה הזכאות לתבוע את הפיצוי ?

מדובר בערעור שהוגש בדצמבר 2015 על ידי עשרה תושבי הרצליה שתביעת הפיצויים שלהם נדחתה על הסף בטענה שאיחרו את המועד.

התביעה הוגשה לאחר שבינואר 2009 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה להקים ליד ביתם תחנת שאיבה למי ביוב. טענת הוועדה המקומית הייתה כי את תביעת הפיצויים היה עליהם להגיש בסמוך לפרסום תכנית הבנייה המקורית בשנת 2000, שאפשרה את בניית "מבנה הציבור" המדובר.

טענת התושבים בערעורם הייתה כי במועד אישור תכנית הבנייה הם לא יכלו לשער כי תיבנה לידם תחנת ביוב שמסבה להם מפגעים סביבתיים. המועד הראשון בו ידעו על כך הוא המועד שבו אישרה הוועדה המחוזית את בניית המבנה הספציפי, בשנת 2009.

וכך הדיון בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי עסק בענייני זמנים: מתי המערערים היו אמורים לתבוע פיצוי על ירידת הערך שתיגרם להם עקב בניית תחנת ביוב "מתחת לאפם": ביום שבו אושרה תכנית שאפשרה לוועדה המחוזית לבנות "בנין ציבורי " שטיבו לא ידוע, או לחילופין ביום שבו אושרה הבנייה המסוימת?

השופטת אבניאלי דחתה את עמדת הוועדה וקבעה כי מדובר בטעות בפרשנות תכנית הבנייה עליה הסתמכה הוועדה המחוזית כשאישרה את בניית תחנת הביוב. התכנית אפשרה בניית מבני ציבור מסוימים שננקבו לגביהם שמות: בית כנסת, מעון ילדים, ספריה, אולם הרצאות וכיו"ב. החוט המקשר בין המבנים הללו "הוא היותם בניינים המיועדים לשימוש הקהל, בין אם מתפללים, ילדים, זקנים או מאזינים להרצאה".

בנוסף לכך נכתב בתכנית כי ניתן לאשר גם "בניין ציבורי אחר" – ניסוח שהשופטת כינתה אותו "פרצה שיורית" שאפשרה לוועדה המחוזית לאשר מבנים שונים מאלה שנמנו במפורש – אולם עדיין לפי פרשנות משפטית הגיונית עליו להתכתב עם אופי המבנים האחרים שצוינו בתכנית.

"תחנת שאיבה היא בניין הנדסי בעל אופי שונה מבנייני הציבור שנמנו ברשימה. אין היא מיועדת לשימוש הקהל, ותופעות הלוואי הכרוכות בהפעלתה (ריחות רעים וכיוב'), אינן מוכחשות על ידי המשיבה", כתבה השופטת בפסק הדין ותמהה:
"כיצד ניתן היה להעלות על הדעת כי במקרקעין תותר בנייה של תחנת שאיבה לביוב, שהיא שונה באופייה ובהשפעתה על הסביבה מהמבנים בפורטו בהגדרת 'בניין ציבורי'? כיצד ניתן היה להגיש תביעה המתייחסת להקמתו של מבנה מיוחד מסוג תחנת שאיבה, כבר בשנת 2000, כאשר הועדה המחוזית טרם החליטה להתיר את בנייתה? למשיבה פתרונים".

לסיכום, השופטת קבעה כי לא היה מקום לדחות על הסף את תביעת הפיצויים של המערערים, שלראשונה ידעו על הפגיעה בערך נכסיהם במועד אישור בניית תחנת הביוב, ולא רגע לפני כן.

עוד השופטת ציינה, כי דווקא עמדת הוועדה המקומית, לפיה בכל מקרה של אישור תכנית בנייה צריך לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 אחרת הזכות תתיישן, "עלולה ליצור סחף מיותר" של תביעות.

לפיכך, השופטת קיבלה את הערעור וקבעה כי הוועדה המקומית טעתה ועליה לדון בתביעת הפיצויים של המערערים שהוגשה בדיוק בזמן. הוועדה חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 35,000 שקל.

פסה"ד במלואו - http://www.psakdin.co.il/Court/פיצויים-לפי-סעיף-197-לחוק-התכנון-והבניה#.WFFjRNIrIdU

======================================================================================
פרל דוד , סלולרקי - 052-8964914
 
למעלה