לכל סיפור שלושה צדדים
שלי, שלה והאמת... הרומן שלנו החל בלהט של אהבה בלתי רגילה. היא הובילה לשורה ארוכה של משגים, שחלקם היו יכולים להחסך. עכשיו למצב. המתנחמת אם לשלושה, חייל וזוג תאומים. אחד נולד עם שיתוק מוחין והשני הבעייתי - מתנהג באופן לא אגרסיבי קיצוני (כמעט רצח את אחיו ותקף את אימו), אינו תשתלב ולא מסוגל להתמודד עם מאומה. החייל, בנה המועדף, נסיך שמעבר להיותו "בסדר" הוא מלבה את קנאת אחיו ומעצבן בפינוקו. המתלוננת לא השתכרה פרוטה במשך השנה וחצי שחלפו. היא נסתה כמה עסקים ומקומות עבודה ומלבד הוצאות וחובות, לא תרמה לפרנסת הבית. כמי שלקח על עצמו את המשימה, אני מפרנס את הילדים ואת המתלוננת, ממן את חובותיה מחסכונותי. כל ההוצאות החל מדמי כיס וכלה בטיפול שיניים עלי. בנוסף, במשך כל השנה לקחתי על עצמי פרוייקטים כמו לעשות את הקניות השבועיות, לבשל לכולם שישי-שבת, לעזור לילד בשיעורים ועוד. במסגרת החיים בבית, בקשתי מהמתלוננת, לנהוג במידה של התחשבות, לאחר שנמעס לי לנקות ולסדר אחרי הילדים, אשר בחלק מהמקרים נהגו להשאיר לי את הכלים בזדון. לאורך כל הדרך, התאום הלא מסתדר, הטיל מום ביחסים שלנו. הוא חרט על דגלו שכל משאת נפשו היא לפגוע במתנחמת ולמרר את חייה. בתוך אהבה עזה, עברנו ביחד שבעה מדורי גהינום עם הילדים. גם התאום השני נהג באינטיפדה, ומרר את חיינו בנזקים (החל מחשבון טלפון וניתוקו וכלה באשפה לגינה). חינוך הילדים והתנהגותם לא היו אף פעם הצד החזק של המתלוננת. במקביל, זוג הילדות שלי זכו למעט מאוד יחס מהמתלוננת. היא נמנעה מלהתראות עימן, וכמעט שלא נוצר קשר. בהזדמנויות המעטות שבאו אלינו, היא יצרה מצבי התנהגות שהילדות פשוט לא יבואו. כל המפגשים השבועיים שלי עמם נגזרו לגלות בקניונים או בבית אימי. חוסר השיוויון בקטע הזה ממש כעב לי, אך מול טענתה של המתלוננת שהיא במצב נפשי קשה בגלל חוסר יכולת להתפרנס, אי שיקום מעברה המפואר ועוד, וויתרתי. האמת היא שוויתרתי מול 100,000 ש"ח שירדו מחסכונותי לכסות מובות וכלכלת ילדיה, הכנסה שנתית פלוס של משכורת יפה. חוסר פרטיות מחדירת הילדים לכמעט כל פינה (החל מלבישת הגרביים שלי וכלה בכניסה למיתה של אמם), ונזקים של המתלוננת בהריסת חפצים יקרי ערך כמעט מדי שבוע (סתם רשלנות וחוסר אכפתיות) הוסיפו עוד ועוד. האמת היא, שחשבתי לגעת בדברים עם הזמן, חשבתי שלנסות להתמודד הוא הדבר הנכון ולהגיע בסוף אל הנחלה. ברם, ברגע שהפסקתי לוותר, פשוט המתלוננת התחילה במריבות כוחניות ומטישות. המצב היגיע למצב של הגינה ירודה (קלקולי בטן בלתי פוסקים) כך שבחרתי להפסיקלאכול בבית. זה הוריד ממני 6 ק"ג, וגרם למתלוננת לחשוב שאני מעניש אותה. האמת היא שפשוט לא היה לי יותר כוח לנקות אחריהם, וגם לא חשק לאכול או לשתות בתוך התנופת שהשאירו אחריהם. כל בקשותי לט הועילו. הועשמתי בכל: בדרישות יתר, בהתנהגות של התאום הסורר, ועוד. יותר לי לציין שעברו היה דומה עוד לפני הכרותנו. כך שההאשמות נועדו רק להעיב על מצפוני ואין בהם אמת של ממש. טיפול לא ממש עזר, אם בגלל הקצנת התנהגותו של התאום הסורר ואם בגלל שהנושאים הכואבים לא באו אל פתרונם. למרות המצב הכלכלי הקשה, התעקשה המתנחמת להמשיך לתחזק (על חשבוני) פלאפונים של כל הילדים ושלה, ומיני תפנוקים של הילדים. לא ממש היה אכפת לי, אילו יחסם הנצלני, אנוכי ומזלזל. במקום להאריך את ההשקעה העצומה, טוב הלב והנכונות, ירקו לי כולם בפרצוף. במיוחד התאום הסורר. מכתבי הסליחה שלהם נערמו, ודרישת המתלוננת למחיקת חובות רק החמירה את המצב. הילד יודע שכל מה שיעשה יסולח. והוא עושה. מריבה אחרונה, פגעה בי באופן קשה ביותר. במקום לגלות רגישות והבנה של המתלוננת, כל שחשבה שאני מעניש אותה. היא חשבה על עצמה ולא ראתה אותי במצוקתי. כך, גם עכשיו. החל מאיומים חוזרים של גרוש מהבית (שהוא בבעלותה אך אני משלם את המשכנתא ואת כל הוצאות המחיה שלו, אחרי שהשקעתי בבית כמה עשרות אלפי שקלים במזוג מרכזי, צביעה כוללת ועוד), וכלה במשחק מטופש שבו היא משחקת איתי והילד - בבחירת ביני ובינו. בחרתי בך (בילד) זה נגמר והוא (אני) הולך. המתלוננת הייתה מעדיפה לחזור לתבנית הישנה שלנו: אני מוותר על הילדות שלי. מוותר על הממון בדממה. מקבל כל תכתיב ממנה והילדים שלה. תומך ומעניק להם בלי גבול. מבקש לעצמי מאומה. מחזר במצב הקיים עד שהיא מתרצה. וכמובן איך שכחתי: תמיד כאשר היא במצוקה אני לידה, מנשק ומרעיף, יושב לידה בחדרי מיון על בעיות רפואיות בלי סוף, עומד איתן כגב בכל פעם שהיא נזרקת לקרשים בנסיון עסקי, בתיקי ממון מהעבר שלה, הוצאות לפועל, בתי משפט עוכי דין עבירות תנועה ועוד. גם הכוחנות והמלל הקשים והבוטים שלה, לא אחת פגעו בי. רק לפני יומיים, ברגע של דו שיח על האיומים הלא נעימים שלה, אמרה שאינה ראויה לאהבתי. הענקתי לה ולילדים. העמדתי את העובדה, שאילו היא באה מהמקום שלי, ואני הייתי מביא תיק כמו שלה עם שלושה ילדים כאילו, היא לא היית נשארת עימי שבוע. אילו ישבתי מולה ע"י השולחן בערב בו הכרנו (ואו איזה ערב) והייתי אוכל כמו הבן שלה, היא לא היית נשארת לשבת דקה נוספת... היא אם ילדיה והיא כמובן חייבת לדאוג להם. אך מה הוא המוסר והשיעור הנלמד, כאשר היא נותנת גיבוי להתנהגויות ולאמירות הכי שפלות שלהם? אז כמי שנתן הכל, במיוחד את לבו וקיבל חזרה שפלות ילדים שלה (כנגד המנעות טוטלית כמעט משלי), וכמי שכל שביקש ממנה היא פיסת שלווה ואהבה, קיבלתי רק מנה גדושה של רועה.
