צועד בדמדומי הבוקר
New member
מה קורה פה, קיבינימאט?!?
סרבנים, לא סרבנים. כן לסרב, לא לסרב. שאלות. (אני הולך להשתפך פה וזה הולך להיות ארוך) לפני מס' ימים חזר הגדוד שלי משמ"פ בשטחים. אנחנו גדוד שריון וכמובן מבצעים מילואים במקומות שרובנו שומעים עליהם רק בחדשות: ג'נין, שכם, ראמללה. שירתתי שירות סדיר כשיריונר ואני מבצע גם עכשיו את התפקיד בגאווה מתוך אידיאולוגיה ומתוך אהבה לחברים שאיתי. אבל במילואים האחרונים עלו בי הירהורי כפירה.אולי בכל זאת לסרב. ולא, אני לא מקטר על למה אני כן וכל העולם לא (טוב, אני כן אבל זה תמיד חצי בצחוק) ואני לא בוכה על ימי לימודים וסמסטרים שנשטפים לביוב. ואפילו לא על העבודה והחברה שנשארת מאחור (שמעתם פעם ג'ינג'ית בוכה מגעגועים ודאגה...? לא נעים) אז על מה בעצם אני מדבר? אני מדבר על מקרים קטנים לכאורה שקורים, שאני בתור בנאדם לא יכול להיות חלק מהם. (אני כבר רואה את הפרצופים המתעקמים: "אוהו...עוד יפה-נפש בא להרצות לנו פה..." אז זהו. שלא.) והנה כמה מקרים לדוגמא: תאונת דרכים בצומת של כפר ערבי, ליד גוש התישבות יהודי גדול. רכב אזרחי נכנס בסופה הממוגנת והתקווצ'ץ' כולו (האשמה בנהג הסופה, אגב). כמובן שמייד דיווחנו לגדוד שדיווח לחטיבה ע"מ שיזמינו פינוי לפצוע ברכב. שאלת החטיבה: "הפצוע יהודי או מקומי?" האמת? הופתעתי. מה זה משנה? הוא פצוע. צריך לפנות אותו, לא? אז מסתבר שאם הוא פצוע יהודי מזעיקים אמבולנס אזרחי מההתישבות (מגיע תוך דקה-שתיים)ואם הוא מקומי (מילה לא גזענית לערבי) מזעיקים את הפינוי הצבאי שמגיע תוך משהו כמו 20 דקות. יפה, נכון? מקרה שני לדוגמא: לילה. יוצאים לבצע מעצרים בכפר. לפני שחוזרים עם העצורים (אגב, לא פצצות מתקתקות או משהו. סתם כמה אבות שבניהם נחשדים בזריקת אבנים לפני חצי שנה) שואלים את החטיבה-אוקי, מה עושים איתם? והחטיבה "תחזיקו אותם אצלכם, ב6:00 יבואו לחקור אותם" - רגע, אבל עכשיו 2:00 בלילה. איפה נחזיק אותם עד 6:00? והתשובה שקיבלנו : " תקשרו אותם על יד הש.ג." אתם מבינים? לקשור ליד הש.ג. 4 אנשים, ששלפו אותם מהמיטה עם חולצה ומכנסיים, בעומס קור דרגה 3 בשעות הכי קרות של הלילה ?!? וזה רק לקט קטן מאוד מהעניין. אני לא יודע. מאז שחזרתי אני מתלבט עם עצמי. להתייצב למילואים הבאים...לא להתייצב.... לך תדע.
סרבנים, לא סרבנים. כן לסרב, לא לסרב. שאלות. (אני הולך להשתפך פה וזה הולך להיות ארוך) לפני מס' ימים חזר הגדוד שלי משמ"פ בשטחים. אנחנו גדוד שריון וכמובן מבצעים מילואים במקומות שרובנו שומעים עליהם רק בחדשות: ג'נין, שכם, ראמללה. שירתתי שירות סדיר כשיריונר ואני מבצע גם עכשיו את התפקיד בגאווה מתוך אידיאולוגיה ומתוך אהבה לחברים שאיתי. אבל במילואים האחרונים עלו בי הירהורי כפירה.אולי בכל זאת לסרב. ולא, אני לא מקטר על למה אני כן וכל העולם לא (טוב, אני כן אבל זה תמיד חצי בצחוק) ואני לא בוכה על ימי לימודים וסמסטרים שנשטפים לביוב. ואפילו לא על העבודה והחברה שנשארת מאחור (שמעתם פעם ג'ינג'ית בוכה מגעגועים ודאגה...? לא נעים) אז על מה בעצם אני מדבר? אני מדבר על מקרים קטנים לכאורה שקורים, שאני בתור בנאדם לא יכול להיות חלק מהם. (אני כבר רואה את הפרצופים המתעקמים: "אוהו...עוד יפה-נפש בא להרצות לנו פה..." אז זהו. שלא.) והנה כמה מקרים לדוגמא: תאונת דרכים בצומת של כפר ערבי, ליד גוש התישבות יהודי גדול. רכב אזרחי נכנס בסופה הממוגנת והתקווצ'ץ' כולו (האשמה בנהג הסופה, אגב). כמובן שמייד דיווחנו לגדוד שדיווח לחטיבה ע"מ שיזמינו פינוי לפצוע ברכב. שאלת החטיבה: "הפצוע יהודי או מקומי?" האמת? הופתעתי. מה זה משנה? הוא פצוע. צריך לפנות אותו, לא? אז מסתבר שאם הוא פצוע יהודי מזעיקים אמבולנס אזרחי מההתישבות (מגיע תוך דקה-שתיים)ואם הוא מקומי (מילה לא גזענית לערבי) מזעיקים את הפינוי הצבאי שמגיע תוך משהו כמו 20 דקות. יפה, נכון? מקרה שני לדוגמא: לילה. יוצאים לבצע מעצרים בכפר. לפני שחוזרים עם העצורים (אגב, לא פצצות מתקתקות או משהו. סתם כמה אבות שבניהם נחשדים בזריקת אבנים לפני חצי שנה) שואלים את החטיבה-אוקי, מה עושים איתם? והחטיבה "תחזיקו אותם אצלכם, ב6:00 יבואו לחקור אותם" - רגע, אבל עכשיו 2:00 בלילה. איפה נחזיק אותם עד 6:00? והתשובה שקיבלנו : " תקשרו אותם על יד הש.ג." אתם מבינים? לקשור ליד הש.ג. 4 אנשים, ששלפו אותם מהמיטה עם חולצה ומכנסיים, בעומס קור דרגה 3 בשעות הכי קרות של הלילה ?!? וזה רק לקט קטן מאוד מהעניין. אני לא יודע. מאז שחזרתי אני מתלבט עם עצמי. להתייצב למילואים הבאים...לא להתייצב.... לך תדע.
)