הרעיון שבשמיטה
הוא דווקא לא רעיון חברתי במיוחד, אלא רעיון שקשור לרעיון הבסיסי של בריאת האדם והעולם. כמו שכל דבר בתורה קשור לרעיון הבסיסי של בריאת האדם והעולם - הקשר בין האדם לבוראו, וידיעת הבורא ע"י האדם, כתכלית הבריאה. אדם בעל נכסים ובעל קרקע מחובר לעולם הזה ועלול להתרחק מידיעת הבורא, ולהתחבר להרגשה שהנכסים הם ביטחון וערך אמיתי, ולהיות קשור אליהם. והאמת לאמיתה שהעולם הזה הוא עולם חולף, וכל הנכסים אינם ברי קיימא כלל וכלל, וכל תכלית הרכוש הוא לעבוד את הקב"ה ולקיים את מצוותיו ולעשות את רצונו. הכרה זו באה מצוות השמיטה להחדיר בבעל הקרקע, ע"י ששומט את נכסיו ומכיר בריבונות בוראו ובחובתו כנברא לציית לדבר הבורא. באופן זה, בעל הקרקע מכיר בתוך נפשו שלא כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה, אלא הבורא מנהל את העולם והוא בעל הנכסים כולם. כאשר מקיימים את הפרטים הקטנטנים, זה בעצם העיקר כולו. זה רעיון קיום המצוות ביהדות - עיסוק בחומר וקידושו. אשה שמתעסקת בכל פרט ופרט זעיר בבישול (קורט קינמון, קמצוץ מלח, סיר שטוח דווקא, מנירוסטה דווקא) אינה שוכחת את העניין העיקרי - לבשל אוכל טעים לילדיה, אלא עוסקת בו מפורשות בכך שהיא מתעסקת בכל פרט ופרט. אם תזלזל בפרטים הקטנים ותתעסק "בעיקר" - התוצאה תהיה אוכל לא טעים... הציות לאלוקים בכל פרט ופרט הוא המימוש האמיתי של ההכרה שהאדם הוא עבד ה', ועבד אינו עצמאי בהחלטות מה חשוב ומה לא חשוב, אלא הוא מציית למלכו בכל פרט כי מכיר בחוכמתו של מלכו ויודע שאם המלך ציווה על כל הפרטים הללו, אף אחד מהם אינו מיותר. המחשבה שאולי הפרטים מיותרים היא בעצם כפירה בריבונות המלך - שהרי אם המלך ציווה, אין הם מיותרים! כאשר אני מבררת במצח קמוט באיזה סופרמרקט אני יכולה לסמוך על הסחורה במאה אחוז, וכאשר אני מחשבת במחשבון טריגונומטרי את כמות הניילונים שבה אעטוף בחרדת קודש את הירקות ולכמה ימים יישאר כל ירק בשקית - אני מתעסקת בלעשות בצורה המדוייקת ביותר את רצון בוראי מנהל העולם, ומממשת בצורה המושלמת ביותר את ההכרה שאינני אדון לחיי ואינני אדון לרכושי, אלא עבד ה' המופקד על הרכוש ונאמן לעשות בו בדיוק כמצוות בעליו ואינו מזלזל באמון שניתן לו. או אז אני יודעת את ה' בדרך הנכונה ביותר - דרכו של ירא השמים. (כמובן שאין הכוונה שאאבד את שמחת החיים בזמן החישוב הטריגונומטרי, שהרי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, וכל הוראה יש לעשות בפרופורציה המתאימה למכלול ההוראות, ולא אחת על חשבון השנייה. לכן מצד אחד מהללים את האמהות הטורחות בניקיון הבית לפני הפסח בעיסוק עמלני ללא לאות במצוות סילוק החמץ, אך במקביל יוצאים כנגד אלו שחוטפות תוך כדי כך עצבים ומאמללות את הילדים בשם "קדושת הניקיון". כמו בכל דבר בחיים - פרופורציות).
