אני מזועזעת.
אני פשוט אעתיק את הסטטוס הממש ארוך מאתמול בלילה. לא הרבה השתנה מאז. אני על סף בכי, אבל הדמעות לא יוצאות.
רוצה לחלוק עכשיו, לפני שאלך לישון. אולי זה קצת ירגיע אותי. אולי זה יעלים את הדמעות שמנסות לברוח מהעיניים, בין אם לכיוון הלחיים ובין אם פנימה.
הערב התחיל מהמם. הייתי מהצד שעזר בארגון. שהתרוצץ מפה לשם וניסה (ומנקודת המבט שלי גם הצליח) ליצור אירוע מהמם ומרגש . עשרת אלפים איש הגיעו. הקשבנו לנאומים, צעקנו ססמאות, שרנו.
שתי הבמות שמשכו חלק גדול מתשומת הלב בכלל לא היו מחוברות לחשמל לפי מה שידוע לי, הדוברים דיברו בגובה הקהל, לתוך מגפונים. לא מעל במות, לא מריחוק.
בעוד במה, אחת שכן הייתה בה הגברה מסודרת, עלו לדבר בעיקר אנשים "מהשורה". אנשים שהרגישו שמה שיש להם להגיד חשוב מספיק על מנת שאחרים יקשיבו להם, ואחרים הקשיבו להם. הקשיבו בהערכה, בכבוד. הוכיחו שלא צריך להיות "נואם מקצועי" או "מנהיג מחאה" בשביל לעשות את זה.
בבמה רביעית התחילה מסיבה ספונטנית. שירי מחאה. ואנחנו רוקדים בכיף. בשמחה, באהבה. התרחקתי מהבמה בשביל להתעסק במשהו, והייתי לבד. פתאום שמעתי צעקות ולא ממש הבנתי מה הסיפור. המוזיקה הפסיקה. הסתכלתי הצידה וראיתי, כמה מטרים ממני, להבה עצומה וגבוהה. האינסטינקט הראשוני שלי, אחרי ההפגנה שהייתה לפני שלושה שבועות בה אחד החברים היותר טובים שלי מצא את עצמו לבד, מופרד מאיתנו, היה לרוץ לכיוון החברים ולא לכיוון האש. לשמור עלינו מאוחדים, לא משנה מה קורה.
תוך כדי ריצה (עניין של שניות בודדות) התחלתי להבין מה מתרחש. אנשים רצו אל האש, צעקות של "הוא נשרף" "הוא בוער". עשיתי אחורה פנה ורצתי אל האש. הגעתי ממש שנייה אחרי שכיבו אותה, לפני שהשוטרים דחפו את כולם אחורה.
משה סלימן זחל על האדמה. חרוך. מלא בחומר כיבוי אפור מגעיל של מטף. ומסביב דממה. הרגשתי כמו בסצנות האלו בסרטים, כשכל הרעש נשאב ונעלם, ויש דממה מבשרת רעות.
לא הבנתי מה הולך. יש אדם שרוף על הרצפה, ו...? אנשים מסביב התחילו לדבר. לספר שהוא שרף את עצמו, פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת.
הסתובבתי בין האנשים. היה לי בקבוק מים ביד שאני לא זוכרת איך הגיע אלי בכלל, התחלתי להציע לאנשים לשתות ולשאול מה קרה. אנשים המומים סיפרו הלוך ושוב את אותו הדבר. הוא (אז עדיין לא ידעו מי הוא) שרף את עצמו. אמרו לי שאולי זה היה הגנרטור, אבל זה לא סביר. וקיוויתי. כל כך קיוויתי שזה הגנרטור. אבל לא.
החברים התאספו ליד במה שתיים. המומים. בוכים. וכל הקהל השמח הזה, שרקד ושר ואהב וחגג - פתאום שקט. מתאבל. מבולבל. המום.
הפרטים התחילו להתבהר. ופתאום לאדם הזה, לפחד הזה, לזוועה שראיתי, יש שם. יש שם ואז יש סיפור, ואנשים מתחילים להתארגן ולצעוק ולמחות, וחלק הולכים לרוטשילד וחלק הולכים לאיכילוב ואנחנו נשארים לקפל את הכל.
ופחד. והלם. וייאוש. ואיך זה שלפני שנייה רקדנו לצלילי התקלוט ופתאום זה. ההפך המוחלט.
ועכשיו. לא יודעת איך ממשיכים. איך ממשיכים אחרי שרואים דבר כזה. אחרי שרואים אדם שכל כך התייאש מהמערכת, מהמדינה, מהמוסדות שאמורים לעזור לו, עושה צעד כזה קיצוני.
וזה לא חדש. אנשים התאבדו בגלל מצב כלכלי בלתי נסבל לא מעט לאורך השנים. אבל פתאום זה אמיתי. פתאום זה מול העיניים. פתאום זה קורה באירוע כזה, מלא אהבה וחגיגה.
עכשיו אני לא יודעת איך ישנים בלילה. ולא רק בגלל מה שראיתי. אלא בגלל שברור לי מה יהיו התגובות הרשמיות. זה לא מקרה מייצג, קרתה טעות, הוא אשם לבד במצבו. התגובות הרשמיות יאשימו אותו, וזה למרות שלפני כמה שעות קם אדם, ועשה צעד נואש כי לתחושתו המדינה לא עזרה לו. קם אדם, שהכוונה שלו לפגוע בעצמו בשל הייאוש הזה, בשל הפחד להשאר בלי קורת גג, בלי אוכל, הייתה ידועה לממסד (לפי מה שידוע לי כרגע), והממסד לא עשה עם זה **כלום**.
וזה מפחיד. ואולי זה מפחיד יותר מלראות אותו שנייה אחרי שכיבו אותו.
