מה שבן חורין ביקש ממני
לפני המון זמן, אבל הייתה לי תקופה לחוצה וקשה עם המון לבטים. אז הנה מה שכתבתי: אני נכנסת לאולם הכנסים עם בעלי לבושה בג'ינס אופנתי צמוד של גוצ'י חולצה צמודה צבעונית עם מחשוף נדיב ונעלי עקב גבוהות הגזרה שלי לא השתנתה הרבה אני עדיין מעט נמוכה ורזה, אבל מרגישה הכי יפה בעולם. האולם קצת השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן, בגיל 14 ואני כבר בת 31. כל המבטים הופנו אליי ומחיאות כפיים סוערות קיבלו את פני, כל כך הרבה פנים מוכרות. אף אחד לא האמין שאני יהפוך לפסיכולוגית כל כך מצליחה ומוערכת בארץ, שאני אופיע על שערי עיתונים ומגזינים בגיל צעיר יחסית. שכולם ידברו על הנער האחרון שהצלתי מהתאבדות. על כך שכל טיפול אצלי הוא סיפור הצלחה בפני עצמו, על כך שבעלי היקר הוא שחקן כדורסל מפורסם ומוערך בארץ ובעולם ונראה טוב מאוד. (ישר קלטתי את מבטיהן של הפריחות מהחטיבה לעברו) עברו 17 שנה ופצעים אמנם הגלידו, אבל הם לא נעלמו, הרגשתי דה ז'ה וו קטן, בין כל הרעש סביבי ובין כל אותם האנשים שניסו לגשת ולהחליף איתי כמה מילים למרות שבחיים לא דיברו איתי אז. נזכרתי באותה פעם, בשיעור ערבית כשכולם צעקו לי "גזר! גזר!" איך שיצאתי בריצה מהכיתה בוכיה וכולם צחקו. ופעם אחרת באוטובוס, כשירקו עליי, וצחקו עלי מול החברות שלי, רציתי לקפוץ מחלון של האוטובוס באותם רגעים כל כך רציתי לקפוץ. אני חושבת שזו הייתה אחת מנקודות השפל שלי, אחת מהכי גרועות בחיי עד עכשיו. הלכתי רגע לצד, הזלתי דמעה על התמימות שנלקחה ממני בכוח, על הילדה שנרצחה בתוכי ככה סתם בגלל כמה לבבות מאבן. כל כך רציתי להטיח בפניהם את הכל אבל ידעתי עמוק בליבי שאם אעשה זאת יקרה הגרוע מכל: אהפוך להיות אחת מהם. השפלתי אותם מספיק, העובדה שהם רואים אותי עכשיו כאישה חזקה מצליחה ומאושרתכאשר לחקלם אין בכלל תעודת בגרות מלאההם נשואים עם 4 ילדים בממוצע לערך, בלי כל יכולת לפרנסם בכבוד. והנה עברו חלפו להם 5 דקות התהילה שהיו להם בלהשפיל אותי, 5 דקות שלא הביאו אותם רחוק יותר מהצומת בסוף הרחוב. *יכול להיות שזה יצא קצת נדוש בחלק מסויים, אבל זה מוקצן בכוונה.
לפני המון זמן, אבל הייתה לי תקופה לחוצה וקשה עם המון לבטים. אז הנה מה שכתבתי: אני נכנסת לאולם הכנסים עם בעלי לבושה בג'ינס אופנתי צמוד של גוצ'י חולצה צמודה צבעונית עם מחשוף נדיב ונעלי עקב גבוהות הגזרה שלי לא השתנתה הרבה אני עדיין מעט נמוכה ורזה, אבל מרגישה הכי יפה בעולם. האולם קצת השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן, בגיל 14 ואני כבר בת 31. כל המבטים הופנו אליי ומחיאות כפיים סוערות קיבלו את פני, כל כך הרבה פנים מוכרות. אף אחד לא האמין שאני יהפוך לפסיכולוגית כל כך מצליחה ומוערכת בארץ, שאני אופיע על שערי עיתונים ומגזינים בגיל צעיר יחסית. שכולם ידברו על הנער האחרון שהצלתי מהתאבדות. על כך שכל טיפול אצלי הוא סיפור הצלחה בפני עצמו, על כך שבעלי היקר הוא שחקן כדורסל מפורסם ומוערך בארץ ובעולם ונראה טוב מאוד. (ישר קלטתי את מבטיהן של הפריחות מהחטיבה לעברו) עברו 17 שנה ופצעים אמנם הגלידו, אבל הם לא נעלמו, הרגשתי דה ז'ה וו קטן, בין כל הרעש סביבי ובין כל אותם האנשים שניסו לגשת ולהחליף איתי כמה מילים למרות שבחיים לא דיברו איתי אז. נזכרתי באותה פעם, בשיעור ערבית כשכולם צעקו לי "גזר! גזר!" איך שיצאתי בריצה מהכיתה בוכיה וכולם צחקו. ופעם אחרת באוטובוס, כשירקו עליי, וצחקו עלי מול החברות שלי, רציתי לקפוץ מחלון של האוטובוס באותם רגעים כל כך רציתי לקפוץ. אני חושבת שזו הייתה אחת מנקודות השפל שלי, אחת מהכי גרועות בחיי עד עכשיו. הלכתי רגע לצד, הזלתי דמעה על התמימות שנלקחה ממני בכוח, על הילדה שנרצחה בתוכי ככה סתם בגלל כמה לבבות מאבן. כל כך רציתי להטיח בפניהם את הכל אבל ידעתי עמוק בליבי שאם אעשה זאת יקרה הגרוע מכל: אהפוך להיות אחת מהם. השפלתי אותם מספיק, העובדה שהם רואים אותי עכשיו כאישה חזקה מצליחה ומאושרתכאשר לחקלם אין בכלל תעודת בגרות מלאההם נשואים עם 4 ילדים בממוצע לערך, בלי כל יכולת לפרנסם בכבוד. והנה עברו חלפו להם 5 דקות התהילה שהיו להם בלהשפיל אותי, 5 דקות שלא הביאו אותם רחוק יותר מהצומת בסוף הרחוב. *יכול להיות שזה יצא קצת נדוש בחלק מסויים, אבל זה מוקצן בכוונה.