מה שהכי כואב-זה שכבר...
מה שהכי כואב – זה שכבר שום דבר לא כואב מאת: משה פייגלין שגרה של מוצאי שבת – ריחות של נר ובשמים, מתערבבים ברעש המים הזורמים וקולות שטיפת הכלים של סעודה שלישית. הטלפון מצלצל, ציפי אשתי עונה. צעקה – "משה פיגוע בקניון – רוץ!!!" "מחבל עומד שם ויורה לכל עבר" – אני חושב לעצמי – מושך בכוח את הקיטבג עם הציוד. זה די ברור מדוע זהו התרחיש הראשון שעובר בראשי, לפני שלושה שבועות נקלעתי לרח´ יפו בירושלים כשלפתע אני שומע צרורות מנשק אוטומטי של מחבל שעמד במרחק קצר מאחורי. אני חוטף את הנשק ואת תיק ציוד החירום של כיתת הכוננות ורץ למכונית. אני טס – פשוט טס לקניון שבכניסה ליישוב. בכיכר המרכזית פקק תנועה – אני לא מנסה כלל להיכנס אליו – הרי המחבל יורה וצריך להפסיק אותו – אני נוסע בנתיב השמאלי מצפצף ללא הרף ומגיע עד לפאתי הקניון. אני משאיר את הרכב על המדרכה בכדי לא לחסום את הכביש ורץ פנימה – מנסה לקבל בדרך תשובות מאנשים המומים המתקהלים בסביבה. פתאום אני רואה חובשים רוכנים על הארץ, אנשי רפואה שונים הגיעו לפני וכבר התחילו לטפל טיפול ראשוני. אני עוד מנסה לראות מאיפה תיפתח אש, להיכן לכוון – הראש עוד מקובע באפשרות שאותה צפיתי, אבל זה לא מחבל שיורה, היה פיצוץ. המציאות מחלחלת לתודעה לאט יותר מקצב האירועים. אני מבחין שאני הולך על זכוכיות, אני רואה את הדם שמרוח בכל מקום, הפצועים גונחים וסביב כל אחד חובשים ורופאים מסורים. אין לי כל כך מה לעשות - "חסר תחבושות!" צועק מישהו – אני רץ לתת לו את התחבושת האישית שלי, ממול יושב בחור צעיר – זה שמתפלל מולי בבית הכנסת. הוא מחזיק בידו של נער מת. הוא מבין שהוא מת – אבל לא עוזב את ידו. מסביב חתיכות בשר ושיער – כנראה של המחבל. מתחילים להביא אלונקות. אני עוזר להעלות את אחד הפצועים. הסוודר שלו ספוג בדם – שעות אחר כך – אחרי שנגמרו הפטרולים סביב הבתים (מחשש לפעולת המשך), אחרי שהתכנסנו באחד הבתים להפקת לקחים ראשונה, אחרי שקצת נרגעו הרוחות – אני מתפנה להביט בידי – והן מכוסות דם קרוש, דמם של אחרים. מה קורה לי? – לא כך חשבתי שאגיב כשאתקל במחזה כזה, לא בכיתי, לא הזדעזעתי, לא הקאתי, האם אני בכלל בן-אדם? כנראה שכבר לא כל כך. הם הצליחו לקלף מאתנו צלם אנוש. את כל המראות האלה כבר ראיתי בטלוויזיה בפיגועים קודמים, את כל הקולות כבר שמעתי בדווחי הרדיו, את תיאורי המצבים האלה קראתי עשרות פעמים בעיתוני הבוקר. פשוט הייתי עכשיו במהדורה חיה של אותו הדבר. הכל היה בדיוק אותו הדבר. "מחר כולם ישכחו" – אומרת בכורתי נעמה בשתים בלילה כשסוף סוף הסכימה לשבת אם ההורים ולהתחיל לדבר. "אילת – הבת השניה – הלכה לישון אצל חברה שפחדה לישון לבד. בת כיתתה של אילת – ציפי בלומברג, נפצעה קשה לפני מס´ חודשים, עכשיו נהרגה חברתה – קרן שצקי הי"ד – והיא רצה לתמוך ולעזור. הקטנים יותר - אריה ודוד – מביטים בי בסקרנות כשאני פורץ הביתה באמצע הפטרול – עוטה אפוד צבאי. "קחי" – אני אומר לציפי, ונותן לה את האקדח – "יש לי אם – 16, את תשתמשי בזה אם יהיה צורך, אל תפתחי לאף אחד בלי לברר קודם מי זה – יש התרעות על ניסיונות חדירה ליישוב". ביתי הוא הקיצוני ביותר. הבנים מביטים בתמיהה כיצד אבא נותן לאמא את האקדח ורץ החוצה – כל מני מחסומי הגנה שמנסים לבנות במשך שנים, כל מני ניסיונות לתת לילדים הרגשת בטחון, מאבדים עכשיו כל חשיבות. אברהם הקטן כבר הלך לישון עוד לפני הפיגוע – האם אריה ודוד יצליחו להירדם? רגשות אשמה של הורים. כשאני הייתי ילד הכל היה כל כך ברור, כל כך פשוט, כל כך בטוח – למה אינני יכול להוריש זאת לילדי. בשתיים וחצי בלילה נגמר הכל. יושבים במטבח. מן לחץ בחזה – קשה לדבר רק נאנחים כל הזמן. הכי כואב זה שכבר שום דבר לא ממש כואב. הלל טרטנר – רק לפני כמה חודשים התחתן – נפצע קשה בראש – איבד עין וכולו מלא רסיסים, אשתו פצועה קל עוד ועוד שמות של חברים ושכנים האם זה התהליך הפסיכולוגי שעבר על יהודי אירופה – כך גם הם התרגלו? האם זהו סינדרום אושוויץ? היא צודקת – נעמה – מחר כולם ישכחו – יהיה כבר הלם אחר לעסוק בו. אני יודע מה לעשות, יש לי פתרון – יש לי דרך – עם מטרה ברורה ואם התחלה ואמצע וסוף - ואני הולך בה ואני מצליח לשכנע כמה אנשים פה וכמה שם – אבל לאט מדי, ומעט מדי האם כך הרגיש ז´בוטינסקי כשהסתובב באירופה וקרא לברוח לארץ ישראל טרם האסון? מתווכחים איתי – כמו שהתווכחו אתו, תגרנים קטנטנים מתווכחים איתי – מול השאול ממשיכים להתווכח – מוצאים תירוצים ותרוצי תירוצים מדוע לא להביט לאמת בפרצוף אין להם תשובות – אין להם אלטרנטיבות – רק שאלות – "אבל יקרה כך וכך", "ואתה תיכשל כי כך וכך", "ובכלל אם תצליח אז מה שיקרה זה כך וכך..." אין להם מוצא אחר מהגיהינום - אבל מהמוצא שאני מציע הם יעשו הכל כדי לחמוק – כי המוצא שלי מתעקש להציל אל האמת ולא אל שקר חדש. מעדיפים למות מאשר לפנות לאמת. אלוהים – אני לא רוצה להיות ירמיהו, לא רוצה להיות ז´בוטינסקי, לא רוצה להירשם כמי שצפה את החורבן. עשה שיתחילו להקשיב עכשיו ולא כשיהיה מאוחר מדי זרה בהם התלהבות – כמו שהיה אז עם חסימת הכבישים אנא הדם שם על הרצפה היה של בניך – וחלאה קטנה שופכת אותו לכל עבר ומתערבבת בו זה שמך שמתחלל שם – אלה הם בניך -ואתה יודע שהם לא יקשיבו אנא ה´ עשה למענך אם לא למעננו.
מה שהכי כואב – זה שכבר שום דבר לא כואב מאת: משה פייגלין שגרה של מוצאי שבת – ריחות של נר ובשמים, מתערבבים ברעש המים הזורמים וקולות שטיפת הכלים של סעודה שלישית. הטלפון מצלצל, ציפי אשתי עונה. צעקה – "משה פיגוע בקניון – רוץ!!!" "מחבל עומד שם ויורה לכל עבר" – אני חושב לעצמי – מושך בכוח את הקיטבג עם הציוד. זה די ברור מדוע זהו התרחיש הראשון שעובר בראשי, לפני שלושה שבועות נקלעתי לרח´ יפו בירושלים כשלפתע אני שומע צרורות מנשק אוטומטי של מחבל שעמד במרחק קצר מאחורי. אני חוטף את הנשק ואת תיק ציוד החירום של כיתת הכוננות ורץ למכונית. אני טס – פשוט טס לקניון שבכניסה ליישוב. בכיכר המרכזית פקק תנועה – אני לא מנסה כלל להיכנס אליו – הרי המחבל יורה וצריך להפסיק אותו – אני נוסע בנתיב השמאלי מצפצף ללא הרף ומגיע עד לפאתי הקניון. אני משאיר את הרכב על המדרכה בכדי לא לחסום את הכביש ורץ פנימה – מנסה לקבל בדרך תשובות מאנשים המומים המתקהלים בסביבה. פתאום אני רואה חובשים רוכנים על הארץ, אנשי רפואה שונים הגיעו לפני וכבר התחילו לטפל טיפול ראשוני. אני עוד מנסה לראות מאיפה תיפתח אש, להיכן לכוון – הראש עוד מקובע באפשרות שאותה צפיתי, אבל זה לא מחבל שיורה, היה פיצוץ. המציאות מחלחלת לתודעה לאט יותר מקצב האירועים. אני מבחין שאני הולך על זכוכיות, אני רואה את הדם שמרוח בכל מקום, הפצועים גונחים וסביב כל אחד חובשים ורופאים מסורים. אין לי כל כך מה לעשות - "חסר תחבושות!" צועק מישהו – אני רץ לתת לו את התחבושת האישית שלי, ממול יושב בחור צעיר – זה שמתפלל מולי בבית הכנסת. הוא מחזיק בידו של נער מת. הוא מבין שהוא מת – אבל לא עוזב את ידו. מסביב חתיכות בשר ושיער – כנראה של המחבל. מתחילים להביא אלונקות. אני עוזר להעלות את אחד הפצועים. הסוודר שלו ספוג בדם – שעות אחר כך – אחרי שנגמרו הפטרולים סביב הבתים (מחשש לפעולת המשך), אחרי שהתכנסנו באחד הבתים להפקת לקחים ראשונה, אחרי שקצת נרגעו הרוחות – אני מתפנה להביט בידי – והן מכוסות דם קרוש, דמם של אחרים. מה קורה לי? – לא כך חשבתי שאגיב כשאתקל במחזה כזה, לא בכיתי, לא הזדעזעתי, לא הקאתי, האם אני בכלל בן-אדם? כנראה שכבר לא כל כך. הם הצליחו לקלף מאתנו צלם אנוש. את כל המראות האלה כבר ראיתי בטלוויזיה בפיגועים קודמים, את כל הקולות כבר שמעתי בדווחי הרדיו, את תיאורי המצבים האלה קראתי עשרות פעמים בעיתוני הבוקר. פשוט הייתי עכשיו במהדורה חיה של אותו הדבר. הכל היה בדיוק אותו הדבר. "מחר כולם ישכחו" – אומרת בכורתי נעמה בשתים בלילה כשסוף סוף הסכימה לשבת אם ההורים ולהתחיל לדבר. "אילת – הבת השניה – הלכה לישון אצל חברה שפחדה לישון לבד. בת כיתתה של אילת – ציפי בלומברג, נפצעה קשה לפני מס´ חודשים, עכשיו נהרגה חברתה – קרן שצקי הי"ד – והיא רצה לתמוך ולעזור. הקטנים יותר - אריה ודוד – מביטים בי בסקרנות כשאני פורץ הביתה באמצע הפטרול – עוטה אפוד צבאי. "קחי" – אני אומר לציפי, ונותן לה את האקדח – "יש לי אם – 16, את תשתמשי בזה אם יהיה צורך, אל תפתחי לאף אחד בלי לברר קודם מי זה – יש התרעות על ניסיונות חדירה ליישוב". ביתי הוא הקיצוני ביותר. הבנים מביטים בתמיהה כיצד אבא נותן לאמא את האקדח ורץ החוצה – כל מני מחסומי הגנה שמנסים לבנות במשך שנים, כל מני ניסיונות לתת לילדים הרגשת בטחון, מאבדים עכשיו כל חשיבות. אברהם הקטן כבר הלך לישון עוד לפני הפיגוע – האם אריה ודוד יצליחו להירדם? רגשות אשמה של הורים. כשאני הייתי ילד הכל היה כל כך ברור, כל כך פשוט, כל כך בטוח – למה אינני יכול להוריש זאת לילדי. בשתיים וחצי בלילה נגמר הכל. יושבים במטבח. מן לחץ בחזה – קשה לדבר רק נאנחים כל הזמן. הכי כואב זה שכבר שום דבר לא ממש כואב. הלל טרטנר – רק לפני כמה חודשים התחתן – נפצע קשה בראש – איבד עין וכולו מלא רסיסים, אשתו פצועה קל עוד ועוד שמות של חברים ושכנים האם זה התהליך הפסיכולוגי שעבר על יהודי אירופה – כך גם הם התרגלו? האם זהו סינדרום אושוויץ? היא צודקת – נעמה – מחר כולם ישכחו – יהיה כבר הלם אחר לעסוק בו. אני יודע מה לעשות, יש לי פתרון – יש לי דרך – עם מטרה ברורה ואם התחלה ואמצע וסוף - ואני הולך בה ואני מצליח לשכנע כמה אנשים פה וכמה שם – אבל לאט מדי, ומעט מדי האם כך הרגיש ז´בוטינסקי כשהסתובב באירופה וקרא לברוח לארץ ישראל טרם האסון? מתווכחים איתי – כמו שהתווכחו אתו, תגרנים קטנטנים מתווכחים איתי – מול השאול ממשיכים להתווכח – מוצאים תירוצים ותרוצי תירוצים מדוע לא להביט לאמת בפרצוף אין להם תשובות – אין להם אלטרנטיבות – רק שאלות – "אבל יקרה כך וכך", "ואתה תיכשל כי כך וכך", "ובכלל אם תצליח אז מה שיקרה זה כך וכך..." אין להם מוצא אחר מהגיהינום - אבל מהמוצא שאני מציע הם יעשו הכל כדי לחמוק – כי המוצא שלי מתעקש להציל אל האמת ולא אל שקר חדש. מעדיפים למות מאשר לפנות לאמת. אלוהים – אני לא רוצה להיות ירמיהו, לא רוצה להיות ז´בוטינסקי, לא רוצה להירשם כמי שצפה את החורבן. עשה שיתחילו להקשיב עכשיו ולא כשיהיה מאוחר מדי זרה בהם התלהבות – כמו שהיה אז עם חסימת הכבישים אנא הדם שם על הרצפה היה של בניך – וחלאה קטנה שופכת אותו לכל עבר ומתערבבת בו זה שמך שמתחלל שם – אלה הם בניך -ואתה יודע שהם לא יקשיבו אנא ה´ עשה למענך אם לא למעננו.