מה שהכי רציתי
זה קרקע יציבה ובטוחה מתחת לרגליים. בתחילה לא ידעתי שאני רוצה את זה. חייתי חיים אחרים. אחר כך הסתבר לי שאני רוצה את זה אבל הסתבר לי גם שאני לא מתאימה לחיים שכאלה. ואם היתה לי הזדמנות אז פיספסתי אותה. לא נאחזתי בה, לא ידעתי לזהות אותה. או שבאמת אין ביכולתי לחיות כך. יש פשרה עצומה ביציבות. מוותרים ככה על דברים אחרים. מסקנתי היחדיה מהשבוע האחרון בחיי היא שהורים זה דבר כל כך חשוב. כלאחר יד אנחנו עושים ילדים, ולא מבינים כמה אנחנו יכולים לחרב להם הכל. הפורמט בכלל לא משנה. חד הורית, דו הורית, רב שיכבתית, דו כיוונית. מה שזה לא יהיה. את הטעויות שלנו הם ישאו איתם עד המוות על הכתפיים שלהם. והטעות היחידה המהותית לגבי ילדים זה חוסר היכולת להכיל אותם כמו שהם. וחוסר היכולת לגעת בהם ללטף לחבק לנשק ולהגיד להם כל הזמן שאוהבים אותם. כל השאר זה זניח לעומת שני אלה. והקרקע היציבה שאני מוצאת לי זה היא ואני. זה מה שקבוע ולא משתנה. האהבה שלי אליה. הדאגה שלי אליה. ההערכה שלי למה שהיא. אתמול אחרי הצהריים היא אמרה לי בטון הצייצני שלה "אמא אני אוהבת אותך, את אוהבת אותי ?" אני הרוסה עליך ילדה, אמרתי לה. ואי היציבות בחיים שלי לא משנה כלום. והיחסים יוצאי הדופן שלי איתו גם לא. הוא אהוב שלי, עם כל הסערות. הוא לא אבא שלה. הוא חבר גדול שלה. בעדינות זה יובן לה. לאט לאט. בלי מילים. ותהיה לנו משפחה מסוג מיוחד. אמא בת וחבר גדול. וזכותה כמובן לראות בו דמות אב או מה שלא תרצה. אי אפשר יהיה לקחת ממנה את הזכות לראות את הדברים כפי שמתחשק לה. אני מתכוונת להכיל אותה. ולגעת בה. ולהגיד לה שאני אוהבת אותה.
זה קרקע יציבה ובטוחה מתחת לרגליים. בתחילה לא ידעתי שאני רוצה את זה. חייתי חיים אחרים. אחר כך הסתבר לי שאני רוצה את זה אבל הסתבר לי גם שאני לא מתאימה לחיים שכאלה. ואם היתה לי הזדמנות אז פיספסתי אותה. לא נאחזתי בה, לא ידעתי לזהות אותה. או שבאמת אין ביכולתי לחיות כך. יש פשרה עצומה ביציבות. מוותרים ככה על דברים אחרים. מסקנתי היחדיה מהשבוע האחרון בחיי היא שהורים זה דבר כל כך חשוב. כלאחר יד אנחנו עושים ילדים, ולא מבינים כמה אנחנו יכולים לחרב להם הכל. הפורמט בכלל לא משנה. חד הורית, דו הורית, רב שיכבתית, דו כיוונית. מה שזה לא יהיה. את הטעויות שלנו הם ישאו איתם עד המוות על הכתפיים שלהם. והטעות היחידה המהותית לגבי ילדים זה חוסר היכולת להכיל אותם כמו שהם. וחוסר היכולת לגעת בהם ללטף לחבק לנשק ולהגיד להם כל הזמן שאוהבים אותם. כל השאר זה זניח לעומת שני אלה. והקרקע היציבה שאני מוצאת לי זה היא ואני. זה מה שקבוע ולא משתנה. האהבה שלי אליה. הדאגה שלי אליה. ההערכה שלי למה שהיא. אתמול אחרי הצהריים היא אמרה לי בטון הצייצני שלה "אמא אני אוהבת אותך, את אוהבת אותי ?" אני הרוסה עליך ילדה, אמרתי לה. ואי היציבות בחיים שלי לא משנה כלום. והיחסים יוצאי הדופן שלי איתו גם לא. הוא אהוב שלי, עם כל הסערות. הוא לא אבא שלה. הוא חבר גדול שלה. בעדינות זה יובן לה. לאט לאט. בלי מילים. ותהיה לנו משפחה מסוג מיוחד. אמא בת וחבר גדול. וזכותה כמובן לראות בו דמות אב או מה שלא תרצה. אי אפשר יהיה לקחת ממנה את הזכות לראות את הדברים כפי שמתחשק לה. אני מתכוונת להכיל אותה. ולגעת בה. ולהגיד לה שאני אוהבת אותה.
