מה שטוב ביום האתמול זה
שהוא עבר. ושהיום יש יום חדש. באתי אתמול לבית חולים, אחרי שהמתנתי 40 דקות בשמש עד שהיתה מונית שירות, שדחסה אנשים מעל הקיבולת והיה נורא ( בשישי שבת אין אוטובוסים לשם) ומצאתי את אמא סובלת. והשד יודע מה יש לה. ניסיתי לברר מה כואב לה אבל לא הצלחתי.במקביל בפלאפון התרחשה דרמה של עימות עם מישהו חשוב לי ושגרם לי לסערת רוחות כאילו שאני זקוקה לזה. אחרי שהעיניינים הסתדרו, ושאמא נרדמה ירדתי לאזור הקפיטריה לשכב לנוח על הכורסה. נרדמתי וחלמתי שהאישה ששוכבת מיטה ליד אמא שלי, ושמרותקת למיטה, באה ומעירה אותי ואומרת לי " ענת קומי מהר עושים החייאה לאמא שלך ולא מצליחים"... קמתי בוכה והאנשים שנחו במקום נבהלו .רק העובדה שאותה אישה לא יכולה ללכת גרמה לי להבין שזה לא באמת. אבל זה היה כל כך מוחשי... עליתי בוכה למחלקה, ניגבתי את הדמעות ונכנסתי עם חיוך לחדר. אמא שכבה עירה והיו לה דמעות בעיניים.זה היה מדהים, איך יש בינינו קשר מעבר למילים. היא שתתה את המשקה שלי ואכלה בתיאבון גרבר ושכבר נרגעתי היא החלה להתעוות מכאב. תפסה את החזה. שאלתי אותה אם כואב לה? היא הנידה בראש שכן. היא הצביעה על החזה אבל שמתי לב שהבטן מאוד מאוד נפוחה. קראתי לאחות. והתברר שהיא סבלה מעצירות קשה של כמה ימים שגרמה גם לחסימת יציאת השתן. והיו לה כאבים חזקים בבטן. תוך דקות טיפלו בעיניין ואמא חייכה ונרדמה לשינה של הקלה. ואני ישבתי החזקתי את ידה ובכיתי... איזה יסורים הם סובלים ולנו אין מושג. אנחנו לא מצליחים לדעת או לנחש. והם, האלצהיימר נטל מהם, את היכולת להביע במלל את מה שכואב להם פיזית או מפחיד אותם. לא פלא שחלק מהחולים צועקים, מקללים או בוכים... אולי זו הדרך היחידה שנותרה להם לאותת לנו שמשהו לא בסדר.?!
שהוא עבר. ושהיום יש יום חדש. באתי אתמול לבית חולים, אחרי שהמתנתי 40 דקות בשמש עד שהיתה מונית שירות, שדחסה אנשים מעל הקיבולת והיה נורא ( בשישי שבת אין אוטובוסים לשם) ומצאתי את אמא סובלת. והשד יודע מה יש לה. ניסיתי לברר מה כואב לה אבל לא הצלחתי.במקביל בפלאפון התרחשה דרמה של עימות עם מישהו חשוב לי ושגרם לי לסערת רוחות כאילו שאני זקוקה לזה. אחרי שהעיניינים הסתדרו, ושאמא נרדמה ירדתי לאזור הקפיטריה לשכב לנוח על הכורסה. נרדמתי וחלמתי שהאישה ששוכבת מיטה ליד אמא שלי, ושמרותקת למיטה, באה ומעירה אותי ואומרת לי " ענת קומי מהר עושים החייאה לאמא שלך ולא מצליחים"... קמתי בוכה והאנשים שנחו במקום נבהלו .רק העובדה שאותה אישה לא יכולה ללכת גרמה לי להבין שזה לא באמת. אבל זה היה כל כך מוחשי... עליתי בוכה למחלקה, ניגבתי את הדמעות ונכנסתי עם חיוך לחדר. אמא שכבה עירה והיו לה דמעות בעיניים.זה היה מדהים, איך יש בינינו קשר מעבר למילים. היא שתתה את המשקה שלי ואכלה בתיאבון גרבר ושכבר נרגעתי היא החלה להתעוות מכאב. תפסה את החזה. שאלתי אותה אם כואב לה? היא הנידה בראש שכן. היא הצביעה על החזה אבל שמתי לב שהבטן מאוד מאוד נפוחה. קראתי לאחות. והתברר שהיא סבלה מעצירות קשה של כמה ימים שגרמה גם לחסימת יציאת השתן. והיו לה כאבים חזקים בבטן. תוך דקות טיפלו בעיניין ואמא חייכה ונרדמה לשינה של הקלה. ואני ישבתי החזקתי את ידה ובכיתי... איזה יסורים הם סובלים ולנו אין מושג. אנחנו לא מצליחים לדעת או לנחש. והם, האלצהיימר נטל מהם, את היכולת להביע במלל את מה שכואב להם פיזית או מפחיד אותם. לא פלא שחלק מהחולים צועקים, מקללים או בוכים... אולי זו הדרך היחידה שנותרה להם לאותת לנו שמשהו לא בסדר.?!
