תודה. אגב רובסון תמך בקומוניזם בברית המועצות
גם אחרי שידע על מעשיו של סטאלין.
"בשנות ה-30 קיבל רובסון הזמנה לבקר בברית המועצות. בהיותו שם, נהנה מטיפול אח"מ והלך שבי אחר החברה החדשה הזו והנהגתה. "מדינה זו חופשית לגמרי מדעות קדומות בענייני גזע", הצהיר, "ושירי הדת של האפרו-אמריקאים מתאימים עצמם למסורות העם הרוסי. כאן, בפעם הראשונה בחיי... אני מהלך בכבוד אנושי מלא."
רובסון המשיך להגן, בכתביו ובנאומיו, על מדיניות הפנים והחוץ של ברית המועצות ועל יוסף סטלין. בתקופת הטיהורים הסובייטיים, אמר רובסון, על פי השמועה, לכתב ה"דיילי וורקר", כי "על פי מה שראיתי עד כה על אופן הפעולה של הממשלה הסובייטית, אני יכול רק להגיד, שכל המרים ידו נגדה ראוי להיירות!"[3] אחרי הקמת נאטו הצהיר רובסון בנאום בקונגרס השלום העולמי בפריז בשנת 1949, כי "אין להעלות על הדעת, שכושים אמריקאים יילחמו בשם אלה שדיכאו אותם במשך דורות... נגד ארץ (ברית המועצות), שהעלתה את עמה במשך דור אחד למלוא הכבוד האנושי." שוגר ריי רובינסון הגיב לדברים באמרו, שאף כי איננו מכיר את רובסון, היה "מרביץ לו בשיניים" לו פגש אותו.[4] גם כאשר שמאלנים רבים מתומכי ברית המועצות, שנודעו להם התועבות שבוצעו שם, החלו לגנות ולהוקיע בפומבי את מושאי תמיכתם לשעבר, לא זז רובסון מדעתו.
בשנת 1952 קיבל רובסון את פרס השלום על שם סטלין. באפריל 1953, זמן קצר אחרי מות יוסף סטלין, כתב הספד "לך, חבר אהוב",[5] שבו הילל את "אנושיותו העמוקה", "הבנתו החכמה" ומסירותו לקיום הדדי ושוחר שלום עם כל עמי העולם של סטלין, שאותו כינה "טוב ונבון" ...
כעבור שש שנים, ביוני 1949, במהלך חגיגות 150 שנה להולדת אלכסנדר פושקין, בא רובסון לברית המועצות כדי לשיר בקונצרט. מתוך דאגה לשלומם של אמנים יהודים, דרש רובסון מן הפקידים הסובייטים לאפשר לו להיפגש עם פפר.[6] פפר, שנאלץ לתקשר בתנועות ידיים ובפתקים בגלל מכשירי הציתות שהותקנו בחדר, מסר לו, כי מיכואלס נרצח ב-1948 בידי המשטרה החשאית. רובסון הגיב בפומבי במתן כבוד בקונצרט שלו באולם צ'ייקובסקי לחבריו פפר ומיכואלס. אך בשובו לארצות הברית הכחיש רובסון מכל וכל את דבר רדיפות היהודים וטען, "פגשתי יהודים בכל מקום שם... לא שמעתי מילה על כך."[7]ביקורת נמתחת לעתים קרובות על רובסון בגין תמיכתו המתמשכת בברית המועצות על אף מודעתו לאנטישמיות הסובייטית.
על פי ספרו של יהושע רובינשטיין, "הפוגרום החשאי של סטלין", רובסון הצדיק את שתיקתו בטענה, שכל ביקורת פומבית על ברית המועצות הייתה מחזקת את סמכותם של היסודות האנטי-סובייטיים בארצות הברית שחתרו, כך סבר, להכריז מלחמה על ברית המועצות. עם זאת רובסון ראה בזה הדדיות עקב השתיקה על מותם של השחורים באפריקה ואף, בייחוד, בארצות הברית." (ויקיפדיה)
