מה שלומכם היום?

[מחבקת עצים סדרתית]

מה שלומכם היום?

מוכנים לשבועות?

 

[hemorrhoid]

בהכנות, ואת?

 

[UpAndAway]

תלוי איך מגדירים מוכנים.

אני מעוררת רחמים, ואני שונאת את עצמי על זה.

 

[UpAndAway]

אני לא יכולה לסבול את התנודות האלו

רק אחד אדישות מוחלטת כלפי עצמי, רגע שני בכי בלתי נשלט.
הדבר היחדיי שמחבר ביניהם הוא הרצון לא להיות פה יותר, שהכל מיותר, ויהיה הרבה יותר טוב אילו כלל לא הייתי.

ועכשיו מסתבר שיש תופעות לוואי מהכדור. הכדור הראשון שעשה לי טוב (בערך) ורק המחשבה על להחליף עכשיו שוב גורמת לי לרצות לברוח.
אני לא יכולה לעבור את הסיוט הזה של החלפת כדורים פעם נוספת. זו היתה תקופה איומה בפעם הקודמת - החרדות, הבכי. זה לא שווה את זה...
כלום לא שווה את זה...

אני כבר יודעת שכל החיים שלי יהיו מלחמה, כל יום מחדש, ונמאס לי להילחם רק כדי לחיות, כל כך נמאס לי מעצמי....

 

[Lady Stark]

מזדהה מאוד בעניין הכדורים

החלפתי עד כה 15 (?!?!#%) כדורים. אבל לעניין שלך, אני באמת מאמינה שיהיה לך יותר מזל ממני.
החלפת כדורים זה תמיד תהליך כואב ומייאש. אבל אם זה יכול לנחם, גם בזה צוברים ניסיון ולומדים איך לא להתרגש מהתחושות הקשות שעולות בתחילת הטיפול.
יקירתי, אל תאמרי נואש. את לא אמורה לחיות עם סבל כזה כל הזמן. את תמצאי את מה שעובד בשבילך, וממליצה לך להשקיע בטיפול פסיכולוגי כי הוא זה שבאמת אמון על ההתבגרות הנפשית שלנו ועל למידת ההתמודדות הטובה ביותר.
שולחת חיבוק.

 

[UpAndAway]

סוג אחד שבר אותי...

וכבר חשבתי שהגעתי למנוחה ולנחלה, כי בהתחלה זה עבד כל כך טוב עליי, ולמרות שהאדישות והאפאתיות הזו הגיעה לאחרונה, זה היה עדיף על לבכות כל היום, אז בירכתי על זה.
את הטיפול הפסיכולוגי שלי הפסקתי מזמן. זה לא מרגיש כאילו אני אי פעם באמת אשתנה, אז אין לי בשביל מה להוציא כל כך הרבה כסף על שיחות שלפעמים אחריהן אני מרגישה אפילו גרוע יותר.

אני פשוט שונאת את זה שאני ככה.
לא הייתי ככה פעם.. אני מתגעגעת לזמנים שבהם הכל היה קל יותר, לפני כל הבלגאן הזה. לפני הטריגרים, לפני ה"גילוי", לפני הכדורים, לפני הדיכאון...

 

[Lady Stark]

יקירתי

אמרתי לך כאן בפורום בעבר - יכול להיות שהיית בטיפול עם הסוג הלא נכון של המטפל.
גם אני הייתי אצל מטפלת שלא עשתה לי שום הבדל, וברגע שפגשתי את המטפל הנוכחי שלי מיד ידעתי שזו תחילתה של ידידות מופלאה.
אני מאמינה בזה בכל לבי ומוכנה "לקחת את זה לבנק", כמו שאומרים - אין אדם שאי אפשר לטפל בו. רק אדם שלא מוכן לטפל בעצמו.

תשקלי את עניין הטיפול שוב, כי ברגע שתכנסי לשגרת טיפול טובה תידהמי מהשינוי באיכות חייך.

 

[UpAndAway]

היתה תקופה שזה עשה לי טוב,

אבל גיליתי שככל שאני מתעמקת בזה יותר, רע לי יותר.
אז אנחנו מגיעים לדברים כואבים, ואז הם פשוט עולים םלמעלה, אחרי הרבה עבודה קשה של לדחוק אותם למטה.
כי הרגשות האלו לא הולכים להיעלם, אני מודעת לזה.
במשך שנה וחצי היה לי טוב אצלו, וחיכיתי לפגישות הדו-שבועיות שלנו.
אבל נראה שהמצב שלי רק מחמיר, ואני לא בטוחה שטיפול פסיכולוגי הוא הפיתרון עבורי...

זו הסיבה שאתם רואים אותי פה בפורום רק פעם ב...
אני לא נכנסת לכאן אלא אם כן אני מרגישה רע, כי כשאני מרגישה בסדר - אני משתדלת לא להתעסק בזה, כי זה שואב אותי פנימה

 

[UpAndAway]

וסליחה אם אני נשמעת תוקפנית

אני לא מתכוונת.
אני באמת מעריכה את הרצון הטוב והניסיון לעזור.
כשאני למטה פשוט קשה לי מאוד להעריך את זה בצורה אקטיבית, ואני כועסת על האנשים מהצד השני, למרות שזו לא אשמתם שהם לא יכולים לעזור, או שרע לי, או שהם לא יכולים להבין.
זו אולי הסיבה שמתרחקים ממני, ואני משתדלת שלא לספר.

 

[Lady Stark]

זה בסדר, מתוקה

את לא נשמעת תוקפנית.

אני יכולה להזדהות איתך כי היו שנים בהן ניסיתי להרחיק את עצמי מדיבור על המצב כדי לא להישאב פנימה.
היום זה שונה ולדבר על זה מקל עלי.
מקווה שתגלי בקרוב את הדרך שהכי עוזרת לך.
עד אז, אנחנו פה להקשיב כל הזמן.

 

[UpAndAway]

תודה.

 

[Lady Stark]

אני בעיקר מרגישה הקלה מהיומיים חופש

ואחראית בארוחת החג על פלטת גבינות

אני מחבבת את שבועות. חג קיצי ושמנמן.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

מגיע לך חופש באמת

איך את מרגישה?

(ידעתי שהיה אייקון של גבינה צהובה! תהיתי לאן הוא נעלם לי שחיפשתי אייקונים לשבועות...)

 

[Lady Stark]

חבל שאין עוד אייקונים של גבינות

יותר ספציפיים. שמנת, פרמזן וכו.
היו ימים קצת קשים ועכשיו מצליחה קצת יותר להרים את הראש.
איך את, מתוקתי?

 

[עופר בן אברהם]

כל הצרות ייעלמו בעוד כמה שבועות

לא בשבועות זה ולא בשבועות הבא; בעוד כמה שבועות.

 

[סתם אושר]

חגגנו שבועות בגן

היה נהדר! אני גאה בעצמי ובילדים

מחר חברה באה לישון אצלי ואנחנו נאכל אצל ידיד.. וממש ממש לא בא לי..

אני הצעתי מתוך עבודה שאני עושה עם עצמי בתחום החברתי, לא מרגישה שזה משתפר, רק להיפך.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

היי אושר

תנסי לבוא בראש פתוח כמה שאת יכולה, אבל אם את מרגישה שהמצב ממש קשה לך, תגידי בנימוס שאת צריכה ללכת. אל תישארי אם את מרגישה מאוד לא בנוח שם.

 

[אלומת האור]

שלומי היום... ט'

היום השני באשפוז עבר יותר טוב. היו קבוצות מעניינות, והתחלתי לדבר (דיברו אתי קודם וזה עודד אותי). התייחסו יפה יותר מאתמול. את אחת הקבוצות הנחתה מי שהייתה המטפלת האישית שלי מהאשפוז הקודם והיא לא טרחה אפילו לשאול אותי מה שלומי, לא דיברה אתי אפילו מילה. מאז האינטייק מהשבוע שעבר היא לא זרקה אפילו מילה לכיוון שלי חוץ מ"היי". איזו גועלית. לא הסתדרתי איתה כמטפלת אישית שלי כבר אז, אבל מה שהיה הכי מכוער זה שהיא הבטיחה שתמשיך לטפל בי גם אחרי שאחזור מהאשפוז בהפרעות אכילה, וכשהפסיכולוג מהמחלקה של ה"א התקשר אליה לתאם איתה פגישה משותפת היא אמרה לו שאינה מטפלת בי עוד, וזה מבלי להודיע לי ומבלי לעשות איתי פגישת פרידה. אז בטח שאני כועסת, כן, כזאת סתומה ולא אנושית. ביקשתי מהרופא עכשיו שלא ייתן לי אותה שוב והוא שיבץ לי מישהי אחרת שאפגוש רק בשבוע הבא. אז זהו. שלישי ורביעי חג (קיבינימט, שונאת את זה כל כך), אחר כך יום חמישי יש לי סידורים רפואיים מחוץ לאשפוז, ואחזור לאשפוז ב"ה ביום ראשון. לא יודעת כמה זמן אחזיק שם מעמד בלי איילה ומה יהיה בלי השינוי התרופתי שהוא לא מוכן לאשר לי (אגו וכאלה, בעיקר).

שונאת חגים. שונאת שכולם מדברים על המשפחות שלהם ולי אין משפחה. שונאת את כל ההמולה הזאת ברחוב וכל המתנות וכל החגיגיות המעושה הצבועה הזאת של כולם. ואולי לא צבועה, אבל זה משהו שאני לא חלק ממנו וכבר לא אהיה חלק ממנו גם. מקרה אבוד.

ציירתי את עצמי היום בקבוצת האמנות: מישהי שמנה מאוד, אמורפית, נשפכת מכל הכיוונים, והכול מלא חתכים עם דם וגועל. על הכותרת כתבתי "יותר מדיי". לתחושתי אני באמת יותר מדיי. אני חושבת שכולם מסתכלים איך וכמה אני אוכלת, וזה לא אכפת לי בכלל שיחשבו שאני חזירה - אני באמת כזאת ומתביישת בי מאוד, אבל זה כבר עניין אבוד, בלאו הכי חושבים עליי את זה אז יאללה, נגעיל אותם עד הסוף. ממילא אני לא ראויה לחברת בני אדם ולא ראויה שייסתכלו עליי בכלל, וכשמסתכלים עליי אני מרגישה שמתנשאים מעליי או בזים לי או מרחמים עליי או נגעלים ממני, כאילו אין עוד שום דבר אחר ברפרטואר. ומה הפלא? אני כל הזמן שומעת כמה קשה להכיל אותי, כמה אני יותר מדיי, כמה אני כבדה ומכבידה ומחניקה. מה הפלא שאיש אינו רוצה בקרבתי. וגם אלו שרוצים - אני דואגת לנפנף אותם כי אני פוחדת כל כך מקשרים ומתובענות... לא יודעת איך לנהל ולקיים קשרים, פשוט לא יודעת. אני כל כך הרבה - כל כך הרבה יותר מדיי, שאילו יכולתי לחסל אפילו קצת מכל זה - זה היה טוב, אבל אני לא מצליחה, אז אני רוצה לחסל את הכול. את כל הבאסטה הזאת. גועל נפש שאני עדיין כאן בכלל. בטח איילה שמחה שהיא לא רואה אותי עכשיו הרבה זמן. אני חושבת שאם אני אראה אותה בשבוע הבא אני אתעלף.

 

[היי48]

היי אלומה,

אני שמחה לשמוע שהלך יותר טוב היום ושהתחלת לדבר. אני אמנם לא מומחית בכל מה שקשור בטיפול, אבל מניחה שלחלוק דברים זה דבר טוב ונחוץ במסגרת הטיפול, בין אם באמצעות דיבור, ציור וכו'. אני בטוחה שהעניין עם התרופות יסתדר, מקווה שזה יהיה כמה שיותר מהר ושבשילוב עם שאר הטיפול זה יאזן קצת את המצב.

מאחלת לך שגם המשך הטיפול יהיה יותר טוב, וכמו שליידי ומחבקת אמרו אנחנו כאן גם בחג וגם ביום חול

לילה טוב

 

[אלומת האור]

הקטע הוא שזו סדנת אמנות שבה כל אחד עובד עם

עצמו, לא מראים את זה למטפלים או משהו כזה. המנחה אמנם עוברת בין האנשים, אבל זה בעיקר לצורך הנחיות טכניות ולא לצורך התרשמות מהיצירה עצמה, בטח לא מהאספקט הטיפולי שלה. כך שדי נשארתי עם זה לבד. אחר כך בבית הראיתי את זה למדריכה שלי. אני חושבת שזו יצירה נורא עצובה וגם די דוחה, כל הדם, וזה.

אני לא יודעת איך יסתדר העניין של התרופות אם לא משנים לי את התרופות!! אני חושבת שכשהרופאה שלי תחזור מהחופשה היא תכעס על מנהל האשפוז-יום שהוא לא מוכן לאמץ את התכנית של הרופא האמריקני. אני שונאת כל כך משחקי אגו של רופאים, אוךךךךךךךךך

תודה רבה רבה