מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה.

[תמרוש5]

מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה.

נעלי עקב ושמלה שחורה. מרימים כוסית ושיהיה בהצלחה. כל כך הרבה אנשים ואני לא מצליחה לזכור איפה אני ומה אני צריכה לעשות. עולים על הבמה, ורד ביד. ותודה. תודה לכולם כי מה כבר יש עוד להגיד. שורה ראשונה וזה מול הפרצוף שלי,כל החודשים האלה,כל כך הרבה עבודה, וכבר לא אכפת לי מה יוצא ואיך יוצא, ואני רק רוצה שלא יכאב מהעקבים האלה,ודי. ואח"כ פאב עם המון אלכוהול וסיגריות וכולם מחייכים וגם אני אבל אני רק רוצה לברוח משם. בחיי,אני בורחת. לא לא באמת,הרגליים שלי לא מסוגלות לקום. מדליקה עוד סיגריה כמו תמיד. ואני כבר רוצה להקיא. להקיא את כל העולם הזה,להקיא אותי כי אני לא רוצה,אני לא רוצה את כל השיט הזה. אני לא בן אדם של שמלה ונעלי עקב בחיי שלא. ובבוקר אחרי שהכל נגמר,מה שנשאר לי זה רק כאב ראש, כאב ראש וגעגוע. (אפילו המילים שלי כבר מאבדות את כל המשמעות שלהן, אני לא רוצה יותר משמעות.)

 

[תמרוש5]

..

ואחרי כל נשימה אני נשארת ריקה. זה קל לי,לנשום ואז לא לנשום,ולא לחשוב בין כל זה, ולרוקן מעצמי הכל ואז מגיע הפחד. הפחד שאני אשאר מה שאני לא רוצה להיות, ולא יהיו לי פתרונות,כי אני שלילית ואני גרועה. אם היה לי פתרון אוליי הייתי מסוגלת וגם עכשיו הכל מתבלגן לי מילים בלי הקשרים הכל קופץ וזה עושה לי בחילה הייתי רוצה לדעת איך ולהתמיד להתמיד להתמיד להתמיד איך? זה הסף שלי. אין לי שום דבר חוץ ממבט מרוקן ומשועמם ומילים שנשפכות ממני פעם בחודש ונעצרות ועוצרות וקצת עשן שמחליא אותי ודווקא בגלל שהוא מחליא אני אוהבת אותו. זה הכל רודף וקירות להיתקע בהם המון. עכשיו זאת הסחרחורת מחר זה הפחד השלמות נרדפת אבל האצבעות שלי לא מגיעות לשום מקום.