הנבוך והמושפל
New member
סיפרתי מה שקרה לי בגיל 12.
עכשיו אספר מה שקרה לאשתי וזה באמת היה הטריגר האמיתי שהפך אותי לפריק של פטיש רפואי.
מדובר באמצע של שנות ה- 60 של המאה הקודמת. אשתי גדלה בבית פולני טוב וצנוע. הוריה, שניהם ניצולי שואה. שניהם היו כבר נשואים עם ילדים לפני השואה. אחרי המלחמה כל אחד מהם נותר לבדו ממשפחתו. הם נפגשו ונישאו אחרי השואה והקימו ביחד משפחה יפה של 4 ילדים ואשתי הבכורה. הוריה פחדו לשלוח אותה לצבא והיא קיבלה פטור משרות, בגלל הנסיבות הנ"ל, והיתה סטודנטית.
כבר מגיל 17 החלה לסבול מכאבים ברגליה בזמן הליכה. פעם היו כאבים בפעם אחרת לא.
אנו נישאנו כשהיתה בת 20 ואני בן 24, שנינו ילדים תמימים ובמיוחד אשתי שהיתה מאד ביישנית.
בגלל הכאבים ברגליה הלכנו לרופא והוא הפנה אותנו לרופא מומחה לכלי דם. {אקדים את המאוחר. התופעה שהיתה לאשתי נקראת "צליעה סרוגית" והיא נגרמת מסתימה כלשהי בכלי דם המוליכים דם לרגל. }
בעזרת קשרים משפחתיים הגענו לפגישה פרטית למנהל מחלקה כלי דם בבי"ח במרכז הארץ. הוא בדק לה לחץ דם בשתי הרגליים בכמה מקומות. ואמר לנו שהיא צריכה לעשות צילום רנטגן. אמר לה לבוא למחרת היום אל המחלקה שלו בביה"ח.
למחרת אני הלכתי לעבודה ואשתי הלכה לצילום רנטגן, שכידוע נמשך כמה דקות....
חזרתי הביתה בשעה 17:00. מצאתי את אשתי שוכבת במיטה ממררת בבכי, שבורה נפשית, בהלם, מתקשה לדבר באופן מסודר.
כעבור כמה שעות כשנרגעה התחילה לספר לי מה קרה לה:
באתי למחלקת כלי דם עם הפתק שנתן מנהל המחלקה. אחת האחיות אמרה לי שהצילום נעשה בקומה אחרת ונתנה לי את מספר החדר. הלכתי לשם וראיתי שעל החדרים בקומה, כולל החדר שהופניתי אליו, כתוב "חדר ניתוח".
דפקתי על הדלת ומישהו מבפנים אמר לי "רגע מיד נתפנה". התיישבתי על הספסל וחיכיתי. כעבור כמה דקות יוצא בחור צעיר בערך בן 30 ,עם ניירות ביד, רואה אותי ושואל אותי "היכן אמא שלך?" עניתי לו "למה אמא שלי? אני צריכה צילום רנטגן". הוא הביט שוב בניירות ושאל אותי "את שמך ד.?" עניתי לו שכן והוא הסתכל עלי בתימהון, אמר לי לחכות ונכנס לחדר.
{כדי שההמשך יובן יש להסביר את הסיטואציה. צילום כזה נעשה ברוב רובם של המקרים לאנשים מבוגרים שיש להם סתימות בכלי דם. נדיר מאד שלצעירה בת 20 יש כזה דבר. בהמשך אסביר עוד כמה דברים טכניים.}
כעבור מספר דקות הוא שוב יצא וביקש ממני להיכנס. נכנסתי. היה שם שולחן מתכת ארוך ומעליו מצלמת רנטגן. היו שם 3 גברים. שניים בערך בני 30 ואחד מבוגר הרבה יותר. המבוגר הציג עצמו כד"ר מ. וכן הציג לי את הצעיר שיצא אלי כטכנאי רנטגן ושמו ח. והצעיר השני כאח ושמו ש.
ד"ר מ. ביקש ממני להכנס מאחורי פרגוד קטן, להתפשט ולחזור ולשכב על השולחן. לא היה שום חלוק מאחורי הפרגוד. יצאתי בחזיה ותחתונים. וד"ר מ. אמר לי לחזור ולהוריד הכל.
לא הבנתי מה קורה. למה אני צריכה להיות עירומה. רציתי לברוח. אבל חשבתי שאולי כדאי לגמור עם זה. בס"ה צילום רנטגן של דקה וחצי...
יצאתי עירומה ונשכבתי על השולחן. ואז ניגש אלי האח ש. עם קערית קצף ותער גילוח ואמר לי "אני צריך לגלח אותך". התיישבתי ואמרתי "סליחה, יש כאן טעות. באתי לצילום רנטגן". ד"ר מ. התחיל להסביר לי שזה נכון אבל זה לא צילום רגיל אלא של כלי דם. וכדי שיראו את כלי הדם בתמונה צריך להזריק לגוף חומר נוגד תוך כדי צילום. את החומר מזריקים דרך המפשעה ולכן צריך לגלח אותך.
התחלתי לבכות. קיבלתי ממש סחרחורת מעצבים ובושה. לא רק שאני עירומה, גבר צעיר הולך לגלח לי ולנגוע לי ואני צריכה לפשק את הרגליים. כל כך בכיתי והתביישתי כאשר ש. גילח אותי. ועוד לא הבנתי שזו רק ההתחלה.
לאחר שהייתי מגולחת לחלוטין ניגש ד"ר מ. והתחיל ללחוץ במפשעה הימנית ואח"כ בשמאלית ושוב כמה פעמים לחץ בכל צד. תוך כדי הלחיצות הוא הסביר לי שהוא מחפש עורק טוב כדי להחדיר משם את החומר הנוגד. כל אותו זמן רגלי היו פשוקות לחלוטין ואפילו מעט שיער לכסות לא היה שם.
לבסוף נעצרה אצבעו בנקודה מסוימת במפשעה. הוא לקח עט וסימן את הנקודה הזו.
ואז הסביר לי שהוא הולך להרדים את המקום הרדמה קלה עם זריקה ואחר כך הוא יפתח פתח בעור עד לעורק ויחדיר צינורית דקה שתכניס לעורק את החומר הניגודי .
{הסבר: הפרוצדורה של צילום כלי הדם בגוף נקראת אנגיוגרפיה. התהליך שעשו אז, בשנות ה- ,60 כניסה לעורק דרך המפשעה זהה לתהליך שנעשה היום בצינתור לב.}
בהתחלה כשהוא התחיל לחדור לבשר עם הסכין לא הרגשתי כאב. אבל ההרדמה לא הספיקה וכעבור כמה שניות התחלתי להרגיש כאב אדיר. התחלתי לצעוק ולהתפתל. האח ש. והטכנאי ח. אחזו בי חזק. צעקתי לרופא שיפסיק ויתן לי עוד הרדמה. האח ש. אמר לי כבר מאוחר מידי. הרופא לא יכול לעצור כרגע, כי חייב להכניס את הצינורית ולסגור שלא יתפרץ דם מהעורק.
זה לקח לרופא עוד איזה דקה אבל לי זה נראה שעה כי הכאב היה איום ונורא.
הרגשתי שמדביקים שם המון פלסטרים להחזיק את הצינורית במקום ואז נתנו לי לנוח כשתיים שלוש דקות.
בנתיים הטכנאי ח. הכין את השולחן לצילום
{הסבר: היום רוב צילומי הרמטגן נעשים אלקטרונית. בשנות ה- 60 זה לא היה. היו לוחות מתכת שבתוכם הוכנסה יריעת פילם. את לוח המתכת הזה היו מכניסים בחריץ מיוחד מתחת למיטה. היו מבצעים את הצילום. מוציאים את לוח המתכת. ובחדר חושך היו מוציאים את הפילם, מפתחים ורואים אם הצילום הצליח. עד היום עושים צילומי חזה באותה שיטה.
כשעשו אנגיוגרפיה, היו מניחים תחת השולחן לכל אורכו פילמים כאלה. היו מצלמים, השולחן היה זז כ- 30 ס"מ ואז היו מצלמים שוב קטע נוסף של הגוף ושוב נסע השולחן ושוב צילום עד שצילמו את כל אורך הגוף. ואז הטכנאי היה מוציא את לוחות הפילמים, מפתח אותם, בודקים אם יצא טוב או צריך לצלם שוב קטע מסוים. חזרה לסיפור של אשתי}
הוא הכניס לוחות מתחת לשולחן. ואז אמרו לי שהשולחן נוסע בזמן הצילומים ואסור לי לזוז מילימטר. עוד אמרו לי שבזמן הצילום החומר הנוגד יוזרק לגופי וארגיש תחושה של חום רב.
כבר הייתי שם יותר מחצי שעה והחדר היה קר ואז כל השלושה נעלמו מאחורי קיר שהיה בו חלון ופתאום הרגשתי חום אדיר בגופי והשולחן זז ושוב מכת חום וכן הלאה. זאת בנוסף לכאב מהחתך במפשעה. שוב פרצתי בבכי. וד"ר מ. גער בי ואמר לי להפסיק לבכות כי אני זזה כשאני בוכה. וכששמעתי את הגערה עוד יותר בכיתי. הרגשתי שאני נמצאת בסיוט. לבסוף כשהשולחן נעצר חשבתי שהענין נגמר....
לאחר שצילמו את גל אורך הגוף, נכנס הטכנאי עם לוחות פילם חדשים, הוציא את הקודמים ושם חדשים במקומם. שאלתי אותו אם זה נגמר והוא אמר לי שלא. הם צריכים לצלם מכמה זוויות ויש עוד הרבה עבודה. ונעלם. שכבתי על השולחן, לבד בחדר, עירומה וכואבת וידעתי רק דבר אחד – זה עדיין לא הסוף כפי שקיוויתי. אני חושבת שעברו כך כעשר דקות עד שהטכנאי פיתח את הפילמים וראו שהצילומים בסדר . ואז נכנס הטכנאי הסיט את מכונת הרנטגן שמעלי בכמה מעלות ושוב החל השולחן לנסוע ולעצור ושוב זרמי החום הנוראים, והכאבים במפשעה.
כעבור כשעה וחצי הרגשתי שהשלפוחית שלי מלאה לחלוטין ובקשתי מד"ר מ. הזמן את ההפסקות לרדת וללכת לשירותים. הוא שוב התחיל לגעור בי בקול רם "אינך יכולה לרדת. אסור לך לזוז. את לא מבינה שהעורק יכול להתפרץ. מה יש לך" ושוב פרצתי בכי כי הוא דיבר בגסות ואני מרגישה שאני חייבת להשתין מיד.
האח ש. ניגש אלי ואמר לי בשקט באוזן שהוא יעזור לי. הלך והביא כלי ואמר לי אני אחזיק אותו במקום ואת תתרוקני. אמרתי לו שאני לא יכולה להתרוקן כך כאשר מישהו על ידי ועוד מחזיק לי כלי צמוד. והוא אמר לי שיותר טוב כמו שהוא מציע מאשר מצב שלא אוכל יותר להתאפק ואתרוקן על השולחן.
הוא הצמיד את הכלי לאבר המין שלי , הסב את מבטו הצידה ואמר לי תשתיני. לקח זמן אבל בסוף השתנתי. השתנתי ובכיתי. השתנתי לתוך הכלי שהיה ממתכת וכל הנוכחים בחדר יכלו לשמוע. הייתי מלאה וההשתנה נמשכה זמן רב. לפחות כך אני הרגשתי.
עד כאן סיפורה של אשתי.
היא עברה עוד כמה סבבים כאלה של צילומים. ובסוף לחצו לה חזק מאד במפשעה כדי למנוע דימום. העבירו אותה למחלקה למנוחה ומעקב. והיא הגיע בטקסי הביתה רק כחצי שעה לפני.
כשסיפרה לי בכיתי יחד איתה. אבל לאחר כמה ימים שחזרתי במוחי את התהליך ואת מצבה בעירום במבוכה ובהשפלה והדבר גם לי להתגרות מינית. בכל פעם שחשבתי על זה הייתי יותר מגורה. הבנתי שאני מכור לענין. מצאתי מעט ספרים בחנות ספרים יד שניה באנגלית שהיו בהם סיפורים מיניים על רופא/חולה. רק כעבור הרבה שנים נולד האינטרנט ואחריו מנועי החיפוש ובעזרתם נפתח לי עולם שלם.
עכשיו אספר מה שקרה לאשתי וזה באמת היה הטריגר האמיתי שהפך אותי לפריק של פטיש רפואי.
מדובר באמצע של שנות ה- 60 של המאה הקודמת. אשתי גדלה בבית פולני טוב וצנוע. הוריה, שניהם ניצולי שואה. שניהם היו כבר נשואים עם ילדים לפני השואה. אחרי המלחמה כל אחד מהם נותר לבדו ממשפחתו. הם נפגשו ונישאו אחרי השואה והקימו ביחד משפחה יפה של 4 ילדים ואשתי הבכורה. הוריה פחדו לשלוח אותה לצבא והיא קיבלה פטור משרות, בגלל הנסיבות הנ"ל, והיתה סטודנטית.
כבר מגיל 17 החלה לסבול מכאבים ברגליה בזמן הליכה. פעם היו כאבים בפעם אחרת לא.
אנו נישאנו כשהיתה בת 20 ואני בן 24, שנינו ילדים תמימים ובמיוחד אשתי שהיתה מאד ביישנית.
בגלל הכאבים ברגליה הלכנו לרופא והוא הפנה אותנו לרופא מומחה לכלי דם. {אקדים את המאוחר. התופעה שהיתה לאשתי נקראת "צליעה סרוגית" והיא נגרמת מסתימה כלשהי בכלי דם המוליכים דם לרגל. }
בעזרת קשרים משפחתיים הגענו לפגישה פרטית למנהל מחלקה כלי דם בבי"ח במרכז הארץ. הוא בדק לה לחץ דם בשתי הרגליים בכמה מקומות. ואמר לנו שהיא צריכה לעשות צילום רנטגן. אמר לה לבוא למחרת היום אל המחלקה שלו בביה"ח.
למחרת אני הלכתי לעבודה ואשתי הלכה לצילום רנטגן, שכידוע נמשך כמה דקות....
חזרתי הביתה בשעה 17:00. מצאתי את אשתי שוכבת במיטה ממררת בבכי, שבורה נפשית, בהלם, מתקשה לדבר באופן מסודר.
כעבור כמה שעות כשנרגעה התחילה לספר לי מה קרה לה:
באתי למחלקת כלי דם עם הפתק שנתן מנהל המחלקה. אחת האחיות אמרה לי שהצילום נעשה בקומה אחרת ונתנה לי את מספר החדר. הלכתי לשם וראיתי שעל החדרים בקומה, כולל החדר שהופניתי אליו, כתוב "חדר ניתוח".
דפקתי על הדלת ומישהו מבפנים אמר לי "רגע מיד נתפנה". התיישבתי על הספסל וחיכיתי. כעבור כמה דקות יוצא בחור צעיר בערך בן 30 ,עם ניירות ביד, רואה אותי ושואל אותי "היכן אמא שלך?" עניתי לו "למה אמא שלי? אני צריכה צילום רנטגן". הוא הביט שוב בניירות ושאל אותי "את שמך ד.?" עניתי לו שכן והוא הסתכל עלי בתימהון, אמר לי לחכות ונכנס לחדר.
{כדי שההמשך יובן יש להסביר את הסיטואציה. צילום כזה נעשה ברוב רובם של המקרים לאנשים מבוגרים שיש להם סתימות בכלי דם. נדיר מאד שלצעירה בת 20 יש כזה דבר. בהמשך אסביר עוד כמה דברים טכניים.}
כעבור מספר דקות הוא שוב יצא וביקש ממני להיכנס. נכנסתי. היה שם שולחן מתכת ארוך ומעליו מצלמת רנטגן. היו שם 3 גברים. שניים בערך בני 30 ואחד מבוגר הרבה יותר. המבוגר הציג עצמו כד"ר מ. וכן הציג לי את הצעיר שיצא אלי כטכנאי רנטגן ושמו ח. והצעיר השני כאח ושמו ש.
ד"ר מ. ביקש ממני להכנס מאחורי פרגוד קטן, להתפשט ולחזור ולשכב על השולחן. לא היה שום חלוק מאחורי הפרגוד. יצאתי בחזיה ותחתונים. וד"ר מ. אמר לי לחזור ולהוריד הכל.
לא הבנתי מה קורה. למה אני צריכה להיות עירומה. רציתי לברוח. אבל חשבתי שאולי כדאי לגמור עם זה. בס"ה צילום רנטגן של דקה וחצי...
יצאתי עירומה ונשכבתי על השולחן. ואז ניגש אלי האח ש. עם קערית קצף ותער גילוח ואמר לי "אני צריך לגלח אותך". התיישבתי ואמרתי "סליחה, יש כאן טעות. באתי לצילום רנטגן". ד"ר מ. התחיל להסביר לי שזה נכון אבל זה לא צילום רגיל אלא של כלי דם. וכדי שיראו את כלי הדם בתמונה צריך להזריק לגוף חומר נוגד תוך כדי צילום. את החומר מזריקים דרך המפשעה ולכן צריך לגלח אותך.
התחלתי לבכות. קיבלתי ממש סחרחורת מעצבים ובושה. לא רק שאני עירומה, גבר צעיר הולך לגלח לי ולנגוע לי ואני צריכה לפשק את הרגליים. כל כך בכיתי והתביישתי כאשר ש. גילח אותי. ועוד לא הבנתי שזו רק ההתחלה.
לאחר שהייתי מגולחת לחלוטין ניגש ד"ר מ. והתחיל ללחוץ במפשעה הימנית ואח"כ בשמאלית ושוב כמה פעמים לחץ בכל צד. תוך כדי הלחיצות הוא הסביר לי שהוא מחפש עורק טוב כדי להחדיר משם את החומר הנוגד. כל אותו זמן רגלי היו פשוקות לחלוטין ואפילו מעט שיער לכסות לא היה שם.
לבסוף נעצרה אצבעו בנקודה מסוימת במפשעה. הוא לקח עט וסימן את הנקודה הזו.
ואז הסביר לי שהוא הולך להרדים את המקום הרדמה קלה עם זריקה ואחר כך הוא יפתח פתח בעור עד לעורק ויחדיר צינורית דקה שתכניס לעורק את החומר הניגודי .
{הסבר: הפרוצדורה של צילום כלי הדם בגוף נקראת אנגיוגרפיה. התהליך שעשו אז, בשנות ה- ,60 כניסה לעורק דרך המפשעה זהה לתהליך שנעשה היום בצינתור לב.}
בהתחלה כשהוא התחיל לחדור לבשר עם הסכין לא הרגשתי כאב. אבל ההרדמה לא הספיקה וכעבור כמה שניות התחלתי להרגיש כאב אדיר. התחלתי לצעוק ולהתפתל. האח ש. והטכנאי ח. אחזו בי חזק. צעקתי לרופא שיפסיק ויתן לי עוד הרדמה. האח ש. אמר לי כבר מאוחר מידי. הרופא לא יכול לעצור כרגע, כי חייב להכניס את הצינורית ולסגור שלא יתפרץ דם מהעורק.
זה לקח לרופא עוד איזה דקה אבל לי זה נראה שעה כי הכאב היה איום ונורא.
הרגשתי שמדביקים שם המון פלסטרים להחזיק את הצינורית במקום ואז נתנו לי לנוח כשתיים שלוש דקות.
בנתיים הטכנאי ח. הכין את השולחן לצילום
{הסבר: היום רוב צילומי הרמטגן נעשים אלקטרונית. בשנות ה- 60 זה לא היה. היו לוחות מתכת שבתוכם הוכנסה יריעת פילם. את לוח המתכת הזה היו מכניסים בחריץ מיוחד מתחת למיטה. היו מבצעים את הצילום. מוציאים את לוח המתכת. ובחדר חושך היו מוציאים את הפילם, מפתחים ורואים אם הצילום הצליח. עד היום עושים צילומי חזה באותה שיטה.
כשעשו אנגיוגרפיה, היו מניחים תחת השולחן לכל אורכו פילמים כאלה. היו מצלמים, השולחן היה זז כ- 30 ס"מ ואז היו מצלמים שוב קטע נוסף של הגוף ושוב נסע השולחן ושוב צילום עד שצילמו את כל אורך הגוף. ואז הטכנאי היה מוציא את לוחות הפילמים, מפתח אותם, בודקים אם יצא טוב או צריך לצלם שוב קטע מסוים. חזרה לסיפור של אשתי}
הוא הכניס לוחות מתחת לשולחן. ואז אמרו לי שהשולחן נוסע בזמן הצילומים ואסור לי לזוז מילימטר. עוד אמרו לי שבזמן הצילום החומר הנוגד יוזרק לגופי וארגיש תחושה של חום רב.
כבר הייתי שם יותר מחצי שעה והחדר היה קר ואז כל השלושה נעלמו מאחורי קיר שהיה בו חלון ופתאום הרגשתי חום אדיר בגופי והשולחן זז ושוב מכת חום וכן הלאה. זאת בנוסף לכאב מהחתך במפשעה. שוב פרצתי בבכי. וד"ר מ. גער בי ואמר לי להפסיק לבכות כי אני זזה כשאני בוכה. וכששמעתי את הגערה עוד יותר בכיתי. הרגשתי שאני נמצאת בסיוט. לבסוף כשהשולחן נעצר חשבתי שהענין נגמר....
לאחר שצילמו את גל אורך הגוף, נכנס הטכנאי עם לוחות פילם חדשים, הוציא את הקודמים ושם חדשים במקומם. שאלתי אותו אם זה נגמר והוא אמר לי שלא. הם צריכים לצלם מכמה זוויות ויש עוד הרבה עבודה. ונעלם. שכבתי על השולחן, לבד בחדר, עירומה וכואבת וידעתי רק דבר אחד – זה עדיין לא הסוף כפי שקיוויתי. אני חושבת שעברו כך כעשר דקות עד שהטכנאי פיתח את הפילמים וראו שהצילומים בסדר . ואז נכנס הטכנאי הסיט את מכונת הרנטגן שמעלי בכמה מעלות ושוב החל השולחן לנסוע ולעצור ושוב זרמי החום הנוראים, והכאבים במפשעה.
כעבור כשעה וחצי הרגשתי שהשלפוחית שלי מלאה לחלוטין ובקשתי מד"ר מ. הזמן את ההפסקות לרדת וללכת לשירותים. הוא שוב התחיל לגעור בי בקול רם "אינך יכולה לרדת. אסור לך לזוז. את לא מבינה שהעורק יכול להתפרץ. מה יש לך" ושוב פרצתי בכי כי הוא דיבר בגסות ואני מרגישה שאני חייבת להשתין מיד.
האח ש. ניגש אלי ואמר לי בשקט באוזן שהוא יעזור לי. הלך והביא כלי ואמר לי אני אחזיק אותו במקום ואת תתרוקני. אמרתי לו שאני לא יכולה להתרוקן כך כאשר מישהו על ידי ועוד מחזיק לי כלי צמוד. והוא אמר לי שיותר טוב כמו שהוא מציע מאשר מצב שלא אוכל יותר להתאפק ואתרוקן על השולחן.
הוא הצמיד את הכלי לאבר המין שלי , הסב את מבטו הצידה ואמר לי תשתיני. לקח זמן אבל בסוף השתנתי. השתנתי ובכיתי. השתנתי לתוך הכלי שהיה ממתכת וכל הנוכחים בחדר יכלו לשמוע. הייתי מלאה וההשתנה נמשכה זמן רב. לפחות כך אני הרגשתי.
עד כאן סיפורה של אשתי.
היא עברה עוד כמה סבבים כאלה של צילומים. ובסוף לחצו לה חזק מאד במפשעה כדי למנוע דימום. העבירו אותה למחלקה למנוחה ומעקב. והיא הגיע בטקסי הביתה רק כחצי שעה לפני.
כשסיפרה לי בכיתי יחד איתה. אבל לאחר כמה ימים שחזרתי במוחי את התהליך ואת מצבה בעירום במבוכה ובהשפלה והדבר גם לי להתגרות מינית. בכל פעם שחשבתי על זה הייתי יותר מגורה. הבנתי שאני מכור לענין. מצאתי מעט ספרים בחנות ספרים יד שניה באנגלית שהיו בהם סיפורים מיניים על רופא/חולה. רק כעבור הרבה שנים נולד האינטרנט ואחריו מנועי החיפוש ובעזרתם נפתח לי עולם שלם.