מה שקרה, קרה
תמיד אהבתי את הסצינה שבה אקו מסביר לסמוקי (בדמות ימי) למה הוא לא מתחרט על המעשים שלו. הוא אומר שם שהוא "קיבל קלפים לא טובים" בחיים שלו, אבל שהוא עשה את מה שהוא היה צריך כדי לשרוד ושהוא לא מתנצל על שום דבר. זו הייתה סצינה מעולה כי היא הסבירה את המסר של הסדרה: כולנו מקבלים קלפים לא טובים בחיים שלנו - בעיות עם המשפחה, מחלות, נכות, בדידות. אבל אנחנו מנסים לשרוד, לעזור אחד לשני ולעשות את הפעולות הנכונות. וזה אומר שגם אנחנו צריכים לחיות עם הבחירות שלנו ולהבין שאין דרך חזרה ושאין קיצורי דרך. כשסוייר שואל את לוק בעונה 5 אם הוא לא רוצה לגשת ללוק מהעבר ולהגיד לו לעשות דברים באופן שונה כדי לחסוך את הכאב, לוק עונה שהוא לא רוצה, כי הוא היה צריך את הכאב הזה כדי להגיע לאיפה שהוא כיום. הנה מה שדיימון לינדלוף אמר על התכנית של ג'ק לפוצץ את הפצצה לקראת סוף עונה 5: What we think was interesting for Jack is that basically he finally accepted: "It is my destiny, we have to go back to the Island". He accepted what Locke told him, he goes there, and he's being very zen about it, and when Faraday shows up and says "This is what we have to do, we have to erase it", Jack goes "Oh, this must be what it is", but it's a cheat. Y'know, it's almost like saying "I've accepted my destiny, but my destiny is to erase the fact that I ever had a destiny in the first place". So it's a sorta meta denial that he's engaging in, which is: If I really believe that I had a purpose to serve on the Island, the last thing I would do is prevent myself from ever having come here in the first place. הרעיון של פראדיי, ג'ק וג'ולייט לשנות את העבר כדי לחסוך את הכאב שלהם היה רמאות אחת גדולה. אין לנו את הזכות לשנות את הגורל שלנו, גם אם הגורל הוא גרוע. צריך להתמודד עם הקשיים, בעזרת האנשים שמסביבנו. זה מה שהלוסטיז עשו במשך 6 עונות, וזה מה שג'ק הבין בתחילת עונה 6 כשראה שהתכנית לא הצליחה. אבל במשך עונה 6 חשבנו שהתכנית דווקא כן עבדה, כשראינו את הפלאש-סיידויז בהטעייה מכוונת בדיוק לאחר פיצוץ הפצצה. התכנית גרמה לנו לחשוב כך במשך עונה שלמה, עד שגילינו שזה לא נכון, שזו לא באמת מציאות אלא עולם מעבר לעולם הבא. וזה מה שאהבתי בפרק הסיום. אהבתי לדעת שהתכנית לא ברחה מהמסר שלה - כי אם היו כמה גרסאות של צ'ארלי, אחת מתה ואחת חיה, זה היה הורס לא רק את סצינת המוות שלו, אלא את כל הרעיון של הסדרה, שביחד החוויה שלהם על האי עזרה להביא אותם לגאולה. צ'ארלי שלא עבר את החוויות על האי הוא צ'ארלי שעדיין מכור לסמים, פחדן-במקצת, הדבר ההפוך מגיבור. אבל 3 העונות הראשונות הביאו אותו לנקודה שבה הוא הגיבור האולטימטיבי, שהקריב את חייו בשביל "משפחה" חדשה שהוא הקים על האי עם קלייר ואהרון. ג'ק סיכם את זה בדרך הכי טובה כשדיבר עם דזמונד: . Desmond, I tried that once. There are no shortcuts, no do-overs. What happened, happened. Trust me, I know. All of this matters.
תמיד אהבתי את הסצינה שבה אקו מסביר לסמוקי (בדמות ימי) למה הוא לא מתחרט על המעשים שלו. הוא אומר שם שהוא "קיבל קלפים לא טובים" בחיים שלו, אבל שהוא עשה את מה שהוא היה צריך כדי לשרוד ושהוא לא מתנצל על שום דבר. זו הייתה סצינה מעולה כי היא הסבירה את המסר של הסדרה: כולנו מקבלים קלפים לא טובים בחיים שלנו - בעיות עם המשפחה, מחלות, נכות, בדידות. אבל אנחנו מנסים לשרוד, לעזור אחד לשני ולעשות את הפעולות הנכונות. וזה אומר שגם אנחנו צריכים לחיות עם הבחירות שלנו ולהבין שאין דרך חזרה ושאין קיצורי דרך. כשסוייר שואל את לוק בעונה 5 אם הוא לא רוצה לגשת ללוק מהעבר ולהגיד לו לעשות דברים באופן שונה כדי לחסוך את הכאב, לוק עונה שהוא לא רוצה, כי הוא היה צריך את הכאב הזה כדי להגיע לאיפה שהוא כיום. הנה מה שדיימון לינדלוף אמר על התכנית של ג'ק לפוצץ את הפצצה לקראת סוף עונה 5: What we think was interesting for Jack is that basically he finally accepted: "It is my destiny, we have to go back to the Island". He accepted what Locke told him, he goes there, and he's being very zen about it, and when Faraday shows up and says "This is what we have to do, we have to erase it", Jack goes "Oh, this must be what it is", but it's a cheat. Y'know, it's almost like saying "I've accepted my destiny, but my destiny is to erase the fact that I ever had a destiny in the first place". So it's a sorta meta denial that he's engaging in, which is: If I really believe that I had a purpose to serve on the Island, the last thing I would do is prevent myself from ever having come here in the first place. הרעיון של פראדיי, ג'ק וג'ולייט לשנות את העבר כדי לחסוך את הכאב שלהם היה רמאות אחת גדולה. אין לנו את הזכות לשנות את הגורל שלנו, גם אם הגורל הוא גרוע. צריך להתמודד עם הקשיים, בעזרת האנשים שמסביבנו. זה מה שהלוסטיז עשו במשך 6 עונות, וזה מה שג'ק הבין בתחילת עונה 6 כשראה שהתכנית לא הצליחה. אבל במשך עונה 6 חשבנו שהתכנית דווקא כן עבדה, כשראינו את הפלאש-סיידויז בהטעייה מכוונת בדיוק לאחר פיצוץ הפצצה. התכנית גרמה לנו לחשוב כך במשך עונה שלמה, עד שגילינו שזה לא נכון, שזו לא באמת מציאות אלא עולם מעבר לעולם הבא. וזה מה שאהבתי בפרק הסיום. אהבתי לדעת שהתכנית לא ברחה מהמסר שלה - כי אם היו כמה גרסאות של צ'ארלי, אחת מתה ואחת חיה, זה היה הורס לא רק את סצינת המוות שלו, אלא את כל הרעיון של הסדרה, שביחד החוויה שלהם על האי עזרה להביא אותם לגאולה. צ'ארלי שלא עבר את החוויות על האי הוא צ'ארלי שעדיין מכור לסמים, פחדן-במקצת, הדבר ההפוך מגיבור. אבל 3 העונות הראשונות הביאו אותו לנקודה שבה הוא הגיבור האולטימטיבי, שהקריב את חייו בשביל "משפחה" חדשה שהוא הקים על האי עם קלייר ואהרון. ג'ק סיכם את זה בדרך הכי טובה כשדיבר עם דזמונד: . Desmond, I tried that once. There are no shortcuts, no do-overs. What happened, happened. Trust me, I know. All of this matters.
