מובטלת במשרה מלאה
בהתחלה: הייתי מתוסכלת ומושפלת. כעסתי על החברה - למה דווקא אותי? יכלו לפטר מישהו אחר במקומי, פחות ותיק או פחות מנוסה, או להעביר אותי לצוות או מחלקה אחרים. למה שיחקתם אותה עד הרגע האחרון כאילו שהחברה לא בקשיים? כעסתי על עצמי - למה לא השקעתי יותר בלימודים? למה אין לי מקצוע מוגדר? לא יכולתי ללמוד רפואה? הרי תמיד יהיו אנשים חולים... או עריכת דין? הרי תמיד יהיו גירושים וסכסוכים על ירושות...למה חשבתי שעם תואר בבלשנות צרפתית אני אגיע רחוק? החיפוש: התחלתי מייד לחפש משהו אחר, למרות שאמרו לי: "עכשיו בטח תיקחי חופש ותיהני מהילדה". לא נסעתי למזרח הרחוק ולא נרשמתי לחוג פיסול. אז עוד התפרסמו משרות של חברות שסירבו לאמין שהן יפשטו את הרגל. הייתי בררנית. משרה של QA נראתה לי פשרה. מזכירות? רק כשיגמרו לי דמי האבטלה ורק בחברה מוצלחת, עם משרדים יפים ומחלקת רווחה! היום לוקחים מתכנתים לעבוד בQA ובשביל מזכירות אני Over-qualified. בהתחלה הסתכלתי רק על מודעות היי-טק ומודעות גדולות בצבע. אח"כ גם על השאר, וגם על הרשימות של לשכת העבודה. אם הייתי רואה רכב עם לוגו של חברה, הייתי מחפשת את אתר האינטרנט שלה ואת מדור המשרות הפנויות. שלחתי קורות חיים לחברים שהציעו את עזרתם. רובם, מלבד אלה שעבדו איתי, לא הבינו כל כך במה עסקתי ואיזו משרה אני מחפשת. פניתי לכל חברות כ"א והשמה, התראיינתי בטלפון, בemail , נסעתי לראיונות עבודה בכל אזור המרכז, וגם ברכבת לחיפה. השתתפתי בכל סוגי המיונים, סינונים, מבחנים, דינמיקה קבוצתית, מבחנים גרפולוגים, ושאר המצאות, בכל שעה ובכל מזג אויר. ככל שהמשרה הייתה פחות מוצלחת המבחנים היו יותר קשים. התקווה: אחרי כל ראיון עבודה הייתי מפנטזת שמכרי שואלים אותי אם מצאתי משהו ואני מספרת להם בנונשלנטיות ובצניעות שהתקבלתי ל Comverse / Microsoft / בזק בינ"ל / שגרירות שוויץ וכו... הייתי מדמיינת איך אני מוכרת את הסוזוקי סוויפט הישנה ומקבלת רכב חברה עם לוגו, גיר אוטומטי, נעילה מרכזית, מזגן ורדיו! אחרי חודש הבנתי שהגיע זמן לקנות טלפון סלולרי משלי, לעשות טסט לאוטו, להתחבר לאינטרנט מהבית, ולפדות את הקרן השתלמות. לא פיטרתי את המטפלת כי קיוויתי למצוא משהו במהרה. הפסקתי לאסוף קישוטים ל"קיוביקל". התקבלתי ל 3 משרות: - הראשונה בחברת הי- טק מבוססת, אבל אחרי שסגרנו הם הודיעו לי שהחליטו לקדם מישהו מתוך המערכת. - השניה כעוזרת מנכ"ל בחברה מצ´וקמקת בחדרה- התפנקתי וסירבתי. - השלישית כמתאמת יצוא ושיווק בחברת מזון מצ´וקמקת. החלטתי לא להתפנק והסכמתי אבל מסיבה לא ידועה שוב הבריזו לי אחרי שסגרו איתי! המציאות: לפני כמה ימים חגגתי שנתיים לאבטלתי. פיטרתי את המטפלת אחרי 9 חודשים. לא הייתי בשום ראיון עבודה מאז נובמבר. לפעמים אני אפילו לא טורחת לקנות עיתון בסופ"ש כי אין כמעט מודעות וממילא לא מזמנים אותי. המעסיקים כבר לא טורחים לשלוח תשובה בנוסח:" תודה על התעניינותך בחברתנו...לצערנו, כרגע לא נוכל להציע לך משרה אשר הולמת את כישוריך" - וזה עוד הנוסח המנומס! אני כבר בת 39, עם 2 ילדות (בשביל המעסיקים זה שווה ערך למצורעת משום מה), וגם אם אני לא מציינת את זה בקו"ח, זה לא בעיה לחשב או לשאול. לחלק מהמשרות אין לי מספיק ידע טכני ולחלק אני Over-qualified. אני גם לא יכולה להרבות בנסיעות לחו"ל ואני לא "נמר מכירות". אני ממשיכה לחפש ומשתדלת לא לרחם על עצמי. חוץ מחקלאות, ניקיון, ותעשיה, אני פונה לכל משרה שמתאימה לכישורים שלי. היתרונות: יש לי זמן לכל הסידורים וכל העיסוקים. אני רואה את כל הסדרות והתוכניות שאני רוצה. צבעתי את הבית, קנינו סלון חדש ומנורות לכל הבית. אני יכולה להיות "הורה מלווה" בטיולים והצגות של ביה"ס של בתי. אני עוזרת לה עם השיעורים אחרי הלימודים. אני זאת שמביאה ומחזירה את הקטנה מהגן! אם אחת הבנות חולה, או שפורצת שביתה בגן/ביה"ס, לא צריך להזעיק שום סבתא או לריב עם הבעל שהגיע זמן שפעם אחת גם הוא ישאר בבית. ריעננתי את הערכות מגן. למדתי לבשל ריבות ו"מפרום". טיפלתי בשיניים והזמנתי מדרסים לרגליים. קניתי בגדים, לא הרבה, כי לא הצלחתי להרזות מתקופת הזלילות במסעדות ובפינת קפה. נסעתי פעמיים לחו"ל ופעם אחת לאילת. בקיץ הלכתי לבריכה ולחדר כושר. יש לי זמן להוריד Mp3 (נורא לאט!...)ולקרוא את כל הemail שזה בעיקר בדיחות. מדי פעם מישהו שואל אותי מה קורא איתי ואם כבר מצאתי משהו. אחרי שאני עונה, בדרך כלל אין תגובה. בבוקר, כשכולם יורדים לאוטו (עם הלוגו) רחוצים, מגוהצים ומבושמים, אני עוד יכולה להישאר עם הטרינינג, ואחרי שפיזרתי את הבנות לביה"ס ולגן, שום דבר לא בוער. אני לא חוששת מגל הפטורים הבא, מסגירת המחלקה, ביטול הפרויקט, מיזוג עם עוד חברה, או סגירת החברה. ומה הלאה? נמאס לי לעבור על המודעות, ולהוציא את העיניים ואת האנרגיה על אתרים לחיפוש עבודה. נמאס לי להתראיין ולספר מה עשיתי, מה התכונות החיוביות שלי ואיזה תכונות הייתי רוצה לשפר. נמאס לי לענות על שאלות בנוסח: "מה את עושה אם הילדה חולה? ובחופשות? וכשיש שביתה? יש לך עזרה?" נמאס לי לשקר ולהגיד שאין לי שום מגבלה של שעות ושאני מוכנה להיות עבד של חברה מצ´וקמקת שמוכנה לשלם לי משכורת גלובלית של 4500 ₪ עבור 12 שעות ביום לפחות! אני רוצה לפתוח דף חדש, להרים ראש ולהשקיע את כל האנרגיה שלי בחשיבה איך לעשות משהו באופן עצמאי. אם אין אני לי מי לי! אבל בלי בעלי הייתי על הקרשים!...
בהתחלה: הייתי מתוסכלת ומושפלת. כעסתי על החברה - למה דווקא אותי? יכלו לפטר מישהו אחר במקומי, פחות ותיק או פחות מנוסה, או להעביר אותי לצוות או מחלקה אחרים. למה שיחקתם אותה עד הרגע האחרון כאילו שהחברה לא בקשיים? כעסתי על עצמי - למה לא השקעתי יותר בלימודים? למה אין לי מקצוע מוגדר? לא יכולתי ללמוד רפואה? הרי תמיד יהיו אנשים חולים... או עריכת דין? הרי תמיד יהיו גירושים וסכסוכים על ירושות...למה חשבתי שעם תואר בבלשנות צרפתית אני אגיע רחוק? החיפוש: התחלתי מייד לחפש משהו אחר, למרות שאמרו לי: "עכשיו בטח תיקחי חופש ותיהני מהילדה". לא נסעתי למזרח הרחוק ולא נרשמתי לחוג פיסול. אז עוד התפרסמו משרות של חברות שסירבו לאמין שהן יפשטו את הרגל. הייתי בררנית. משרה של QA נראתה לי פשרה. מזכירות? רק כשיגמרו לי דמי האבטלה ורק בחברה מוצלחת, עם משרדים יפים ומחלקת רווחה! היום לוקחים מתכנתים לעבוד בQA ובשביל מזכירות אני Over-qualified. בהתחלה הסתכלתי רק על מודעות היי-טק ומודעות גדולות בצבע. אח"כ גם על השאר, וגם על הרשימות של לשכת העבודה. אם הייתי רואה רכב עם לוגו של חברה, הייתי מחפשת את אתר האינטרנט שלה ואת מדור המשרות הפנויות. שלחתי קורות חיים לחברים שהציעו את עזרתם. רובם, מלבד אלה שעבדו איתי, לא הבינו כל כך במה עסקתי ואיזו משרה אני מחפשת. פניתי לכל חברות כ"א והשמה, התראיינתי בטלפון, בemail , נסעתי לראיונות עבודה בכל אזור המרכז, וגם ברכבת לחיפה. השתתפתי בכל סוגי המיונים, סינונים, מבחנים, דינמיקה קבוצתית, מבחנים גרפולוגים, ושאר המצאות, בכל שעה ובכל מזג אויר. ככל שהמשרה הייתה פחות מוצלחת המבחנים היו יותר קשים. התקווה: אחרי כל ראיון עבודה הייתי מפנטזת שמכרי שואלים אותי אם מצאתי משהו ואני מספרת להם בנונשלנטיות ובצניעות שהתקבלתי ל Comverse / Microsoft / בזק בינ"ל / שגרירות שוויץ וכו... הייתי מדמיינת איך אני מוכרת את הסוזוקי סוויפט הישנה ומקבלת רכב חברה עם לוגו, גיר אוטומטי, נעילה מרכזית, מזגן ורדיו! אחרי חודש הבנתי שהגיע זמן לקנות טלפון סלולרי משלי, לעשות טסט לאוטו, להתחבר לאינטרנט מהבית, ולפדות את הקרן השתלמות. לא פיטרתי את המטפלת כי קיוויתי למצוא משהו במהרה. הפסקתי לאסוף קישוטים ל"קיוביקל". התקבלתי ל 3 משרות: - הראשונה בחברת הי- טק מבוססת, אבל אחרי שסגרנו הם הודיעו לי שהחליטו לקדם מישהו מתוך המערכת. - השניה כעוזרת מנכ"ל בחברה מצ´וקמקת בחדרה- התפנקתי וסירבתי. - השלישית כמתאמת יצוא ושיווק בחברת מזון מצ´וקמקת. החלטתי לא להתפנק והסכמתי אבל מסיבה לא ידועה שוב הבריזו לי אחרי שסגרו איתי! המציאות: לפני כמה ימים חגגתי שנתיים לאבטלתי. פיטרתי את המטפלת אחרי 9 חודשים. לא הייתי בשום ראיון עבודה מאז נובמבר. לפעמים אני אפילו לא טורחת לקנות עיתון בסופ"ש כי אין כמעט מודעות וממילא לא מזמנים אותי. המעסיקים כבר לא טורחים לשלוח תשובה בנוסח:" תודה על התעניינותך בחברתנו...לצערנו, כרגע לא נוכל להציע לך משרה אשר הולמת את כישוריך" - וזה עוד הנוסח המנומס! אני כבר בת 39, עם 2 ילדות (בשביל המעסיקים זה שווה ערך למצורעת משום מה), וגם אם אני לא מציינת את זה בקו"ח, זה לא בעיה לחשב או לשאול. לחלק מהמשרות אין לי מספיק ידע טכני ולחלק אני Over-qualified. אני גם לא יכולה להרבות בנסיעות לחו"ל ואני לא "נמר מכירות". אני ממשיכה לחפש ומשתדלת לא לרחם על עצמי. חוץ מחקלאות, ניקיון, ותעשיה, אני פונה לכל משרה שמתאימה לכישורים שלי. היתרונות: יש לי זמן לכל הסידורים וכל העיסוקים. אני רואה את כל הסדרות והתוכניות שאני רוצה. צבעתי את הבית, קנינו סלון חדש ומנורות לכל הבית. אני יכולה להיות "הורה מלווה" בטיולים והצגות של ביה"ס של בתי. אני עוזרת לה עם השיעורים אחרי הלימודים. אני זאת שמביאה ומחזירה את הקטנה מהגן! אם אחת הבנות חולה, או שפורצת שביתה בגן/ביה"ס, לא צריך להזעיק שום סבתא או לריב עם הבעל שהגיע זמן שפעם אחת גם הוא ישאר בבית. ריעננתי את הערכות מגן. למדתי לבשל ריבות ו"מפרום". טיפלתי בשיניים והזמנתי מדרסים לרגליים. קניתי בגדים, לא הרבה, כי לא הצלחתי להרזות מתקופת הזלילות במסעדות ובפינת קפה. נסעתי פעמיים לחו"ל ופעם אחת לאילת. בקיץ הלכתי לבריכה ולחדר כושר. יש לי זמן להוריד Mp3 (נורא לאט!...)ולקרוא את כל הemail שזה בעיקר בדיחות. מדי פעם מישהו שואל אותי מה קורא איתי ואם כבר מצאתי משהו. אחרי שאני עונה, בדרך כלל אין תגובה. בבוקר, כשכולם יורדים לאוטו (עם הלוגו) רחוצים, מגוהצים ומבושמים, אני עוד יכולה להישאר עם הטרינינג, ואחרי שפיזרתי את הבנות לביה"ס ולגן, שום דבר לא בוער. אני לא חוששת מגל הפטורים הבא, מסגירת המחלקה, ביטול הפרויקט, מיזוג עם עוד חברה, או סגירת החברה. ומה הלאה? נמאס לי לעבור על המודעות, ולהוציא את העיניים ואת האנרגיה על אתרים לחיפוש עבודה. נמאס לי להתראיין ולספר מה עשיתי, מה התכונות החיוביות שלי ואיזה תכונות הייתי רוצה לשפר. נמאס לי לענות על שאלות בנוסח: "מה את עושה אם הילדה חולה? ובחופשות? וכשיש שביתה? יש לך עזרה?" נמאס לי לשקר ולהגיד שאין לי שום מגבלה של שעות ושאני מוכנה להיות עבד של חברה מצ´וקמקת שמוכנה לשלם לי משכורת גלובלית של 4500 ₪ עבור 12 שעות ביום לפחות! אני רוצה לפתוח דף חדש, להרים ראש ולהשקיע את כל האנרגיה שלי בחשיבה איך לעשות משהו באופן עצמאי. אם אין אני לי מי לי! אבל בלי בעלי הייתי על הקרשים!...
