מודה שהלילה לא ממש הצלחתי לישון.

מודה שהלילה לא ממש הצלחתי לישון.

בואו נגיד שלמרות הלקויות הרבות שאני מאובזר בהן, ולא משנה באיזו מסגרת אני לא בדיוק העיפרון הקהה ביותר בקלמר.
איכשהו במקומי שלי, מקום מבצרי, דווקא שם אני מרגיש שכשלתי.

בחיי,
הייתי בטוח שאחזיק בשלטון לפחות עוד עשור ומחצית.
שעוד שנים רבות ישאו אליי עיניים בהערצה.
שאשמש מקור לגאווה.
שעוד שנים של הענקת דעת לפני.
אבל איכשהו נראה שהסוף קרב הרבה יותר מהר משציפיתי.

כן. אתמול נוצחתי במשחק זיכרון ע"י בתי בת ה4.
ולמרות שטענתי שהנחתי לזאטוטה לנצח. ניצחונה הוא אכן אמיתי.
לא קשרתי יד מאחורי הגב ולא פקקתי עין. את כול כולי גייסתי לאתגר.

עכשיו לכל אותם מגחכים שחושבים לעצמם "ביג דיל, אפשר לחשוב". מספר דברים לי אליכם:

ראשית - 'זדיינו.
באמת. מכל הלב.

שנית. למרןת שמטבעי קשה לי לקבל הפסד זה לא העניין.
העניין הוא, בהן צדקי שפתאום הבנתי, פתאום הרגשתי שלא רחוק היום שהגמדים זבי החוטם הללו יתעלו עליי בכל פרמטר אפשרי. שאני למעשה לא באמת אהיה נחוץ יותר.
לא רחוק היום שאתבקש לעבור מהעמידה גאה בחזית אל עבר האחור המוצפן והרחוק.
מהמילים "אבא שלי" המלוות במבט נוצץ מלא הערצה לעיקום שפתיים גלגול עיניים - "'זובתנו בחייאת אבא".



ילדים זה שמחה
 

poseidon111

Active member
זה מסוג הארועים שאתה שואל את עצמך את השאלה

המטומטמת "רגע, אני יותר מבועס או יותר שמח"?
מין מלנכוליה שמחה שכזו.
 
ברור ששמח

העצב(המרגש יש להוסיף) התגנב לו רק אחרי חצות...
אבל אני כבר אחרי זה. שלוק אחד גדוש בצבעי מאכל פתר הכל.
 

ליאור243

New member
חייב לציין שעברתי את השלב המביך

הזה מזמן,אבל היא הבת שלי אז אני מסכים לה להביך אותי חופשי.

ועכשיו עם יד על הלב,לא חשת גאווה באותו רגע(עזוב את הקטע שהפסדת לילדה קטנה)?
 

רינתי77

Active member
מניסיוני אני יכולה לומר

שיש כמה וכמה שלבים בהתפכחות שלנו מאשליית
היותנו דמות נערצת בעיני ילדינו.
לאט לאט מתגבשת ההכרה בנו ובהם שאנחנו בני אדם
וככל שהם למדים יותר, אנחנו נערצים פחות. אבל מגיע שלב
שהנסיון השיר שלנו בחיים הופך לאטרקטיבי מאד בעיניהם
והם מביטים בנו בהערכה מחודשת. זה הרגע שבו הם אומרים:
"אבא שלי צודק!". וזה מגיע, תאמין לי.
 
הפרדוקס הטבעי

מושג שלקחתי מהספר The Entropy Crisis (בלי לקשר לאנלוגיה ספר מומלץ ביותר. ספר ירוק ממקור כחול לבן).
זה אכן טבע הדברים מה שתארת.
ברור לכולנו שאלו פני הדברים(אולי מלבד ה"אבא צדק" זו כבר תקופה שונה לחלוטין...),
ועדיין אין אנו יכולים שלא להצטער על מה שקיים ויעלם בקרוב.

את כל מרצי אני משקיע ע"מ שאותם זאטוטים יתעלו עליי בכל פרמטר אפשרי. שאשכרה לא יזדקקו לי אפילו לדקה.
כל שנותר הוא לנצור רגעים, ליהנות מהדרך ואחת לכמה לילות לתהות למה לכל הרוחות?!.


עתידות: הפוסט הבא- "יאללה נמאס מהבלגאן! מתי יעופו מהבית?"
 

רינתי77

Active member
אני זוכרת היטב את הרגע בו הגנב לליבי

החשד שדמות ה"אם הגדולה והנערצת" היא אשליה שלי בלבד.
עברתי את המשבר יחסית בקלות מפני שאמרתי לעצמי שמוטב כך
מאשר להפוך את בני לאדיפליים.
ובאשר להזדקקות, הם תמיד זקוקים לאהבת הוריהם, דבר שמפתיע
אותי כל פעם מחדש. אני המומה כשהבן הקטן שלי, בן ה-17, ניגש
אלי ואומר" יאללה, אמא, תני לי חיבוק". אני זורחת מאושר ולא חוקרת
במופלא ממני...
 
למעלה