מודלים של עבודה

[400מיכל]

מודלים של עבודה

שלום רב הייתי מעוניינת לשמוע את דעתכן לגבי הדילמות הבאות - אני עובדת בבית ספר לחינוך מיוחד. המודל של העבודה שם הוא שאנחנו יושבות - כל הצוות ובונות תוכנית לימודים אישית לילד. הטיפול בריפוי בעיסוק מתבצע בחדר טיפולים וכולל עבודה במרחב וליד השולחן. בנוסף המורה מקבלת הדרכה לתרגילים לעבודה בכיתה, וניתנות המלצות למורים נוספים לפי הצורך - נניח המלצות למורה להתעמלות לשים דגש על חיזוק חגורת כתפיים, המורה לאומנות על שילוב דגמים בעבודה וכך הלאה.לפעמים המורות עובדות לפי ההמלצות, ולפעמים לא (לפעמים הן מבקשות שוב ושוב לקבל הדרכה לגבי עבודה בכיתהעל אף שבפועל הן אינן מבצעות דבר). לדברי המנהלת בבית הספר, יש כיום מגמה של "לפרק" את החדרים של ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, וקלינאיות תקשורת. הטיפול בריפוי בעיסוק לדוגמא - צריך להיות רק בכיתה, כשהמורה רואה את כל העבודה עם הילד, ומבצעת את כל הטיפול - אחד לאחד - במשך השבוע בכיתה. כאשר אני באה, בשבוע אחרי זה לעבוד עם הילד, - אני צריכה לראות אם יש שיפור, ואם המורה אכן תרגלה את מה שנאמר לה. אז ככה: האם זה באמת התפקיד שלנו - לפקח על המורה שהיא פועלת לפי ההדרכה שלנו. האם זה לא מציב אותנו בעמדה של עליונות, של מפקחות האם לא מפסידים באופן זה את כל העבודה במרחב עם הילד גם ליד השולחן - אם המורה צריכה לתרגל אחד לאחד את מה שאני אעשה, זה אומר שלא ניתן יהיה להשתמש בציוד ייחודי, אלא רק בציוד שיש גם למורה. גם מבחינת הילד - האם זה הוגן שכל הכיתה תשב בקבוצה בכיתה, ואילו אותו ילד ישב לחוד, וילמד משהו אחר. ושאלה אחרונה - אם המורה כבר מתרגלת את כל הטיפול שוב ושוב - אז הטיפול בריפוי בעיסוק הופך למיותר. בגלל שאחרי שבוע של תרגולים - אם תהיה איזושהי התקדמות אז המורה תצטרך להדריך אותי ולא להיפך. מה דעתכן?

 

[טחינה עם דבש]

שאלה מאוד מעניינת

אני עכשיו עוברת תהליך של מעבר מעבודה מבודדת בחדר טיפולים (בלי כמעט העברה לכתה) - מהעבודה הקודמת שלי - לעבודה אינטנסיבית עם המורות ובכתה. להלן מסקנות ביניים: א. מאוד מאוד תלוי איך המורות רואות את עצמן ואת תפקידן. אם הגישה שלהן מתרכזת בלמידה קוגניטיבית, קריאה, חשבון וכו' - יכולה להיות בעייה ביישום הדברים. אם ההנהלה רוצים שתהיי בתפקיד מנחה של המורה - הם צריכים לעודד ולאפשר למורה להכניס את זה למערכת שלה ולסדר העדיפויות שלה. אם את תנסי לעשות את השינוי לבד - ללא תמיכה מערכתית והבנה מערכתית - זה לא יילך. (למשל, אצלנו זה הולך יופי, לפעמים, כי הילדים הם בגיל הגן 3-6 אז כל המערכת בגישה הרבה יותר התפתחותית ופחות אינטלקטואלית ויש יותר גמישות) ב. יש מורות, ויש כתות, ויש ילדים, שאפשר לעבוד אתם ממש בתוך הכתה בזמן שיעור, ויש כאלה שאי אפשר. צריך לבדוק את כל הפרמטרים הנ"ל ובנוסף גם את הפרמטר של השיעור המתבצע, וגם את סגנון העבודה של המורה, ולפי זה לראות אם אפשר לעבוד עם הילד בכתה או שחייבים בחדר נפרד. גישה חדמשמעית נחרצת מראש ("אנחנו פירקנו את חדר רב"ע") איננה מומלצת. חייבת ללכת, אמשיך מאוחר יותר.

 

[טחינה עם דבש]

המשך

ב. המשך: למשל, יש כתה שבה המורה אמרה לי שלא בא בחשבון שאני אעבוד עם תלמידים בכתה, כי גם ככה זו כתה עמוסה עם המון צוות ותלמידים. והיא צודקת. אז אני עובדת בחדר צדדי, אבל אחרי כל סשן מוצאת הזדמנות להראות למורות מה עשיתי ולמה, ולהעביר להן המצלצות להמשך עבודה בכיוון. אני מוסרת להן את ההמלצות בע"פ או בכתב או בשתי הדרכים (אני פשוט שואלת אותן מה הן מעדיפות), ושומרת עותק לעצמי. מצד שני, יש כתה בה אני פשוט נכנסת ומשתלבת בפעילות הכללית. הפיזיותרפיסטית שלנו אמרה לי שגם אם אני לא יושבת במודגש עם המורות על ילד מסוים, עצם העובדה שאני שם והן קולטות מה אני עושה, אפילו בהצצות מזדמנות, ואם אני משתפת אותן ברגעים נבחרים, הן קולטות הרבה, ומשתמשות בי כמודל, ואחר כך מיישמות דברים שונים אפילו באופן לא לגמרי מודע. ג. העבודה שלי עם המורות לא נושאת אופי של פיקוח. זו עבודת צוות, כאשר לי יש תפקיד מסוים ולהן תפקיד אחר. כמו שנגה אמרה, זה תפקיד ייעוצי, והן מחפשות את הידע שלי ורוצות בו. כשאני מציעה תכנית לעבודה בכתה (תמיד זה "מציעה"), אני אומרת בפירוש למורות שאני רוצה לעבוד עם מה שיש ולא עם מה שאין. אם התכנית שלי לא ישימה - אני רוצה לדעת מזה, כדי שנשב ביחד ונשפר אותה, כדי שאפשר יהיה ליישם אותה. ואני גם מנסה להבין מה הצרכים של המורה. האם אפשר לתת לה מגוון של רעיונות והיא תבחר מתוכם למה היא הכי מתחברת? או האם עדיף להתמקד בדבר אחד בלבד ולא לבלבל אותה עם מגוון? מה התדירות האפשרית של פעילות מסוימת? פעם ביום? שלוש פעמים בשבוע? לכמה זמן? דקה אחת או חמש דקות? ובאיזה תזמון? בבוקר, לפני ההפסקה, אחרי ההפסקה, בסוף היום? מי יכול לעשות את העבודה, המורה או הסייעת? האם יש מתנדב או בת שירות שאפשר להקצות לעניין? אם התכנית לא מיושמת ואנחנו לא מגיעים לפתרון, אני עשויה לגלות שהיא לא ישימה בגלל בעיה מערכתית (הגדרת תפקידים, למשל, או דילמה של סדר עדיפויות) ואז אני מעלה את זה רמה אחת הלאה ומבקשת לדון בזה עם המנהלת או הרכזת או מי שלא יהיה. לא בטון של "המורה לא עושה מה שאמרתי" אלא "יש לנו בעיה: אנחנו מנסות לעשות כך וכך ומהסיבות האלה זה לא מצליח לנו ..... " ד. "אם המורה כבר מתרגלת את כל הטיפול שוב ושוב - אז הטיפול בריפוי בעיסוק הופך למיותר?" יש לי ילדה אחת, שמטרת הטיפול המרכזית אתה היא שיפור שיווי משקל. נכנסתי לכתה, ראיתי אותה, הצעתי רשימה של פעילויות (בכתב ובעל פה), הבאתי כמה פריטי ציוד נוחים לשימוש. אחרי שבוע נכנסתי שוב, ושאלתי מה המצב. התברר לי שהמורה מיישמת את רוב ההצדעות שלי מדי יום. שני פריטי ציוד לא היו מוצלחים לשימוש - הוחזרו למחסן. השאר בשימוש מלא. נכנסתי שוב שבוע אחר כך, והילדה כבר מתקדמת מאוד. והראיתי להן עוד דברים שהן יכולות לעשות, יותר מאתגרים ויותר מתקדמים, שיענו על המצבהנוכחי. אני מאושרת! הילדה מקבלת את מה שהיא צריכה. היא והמורה זקוקות לי רק כדי שאכנס מדי פעם, אעריך את ההתקדמות, ואציע הצעות נוספות. אני יכולה לוותר בכלל על טיפולים אינדיווידואליים אתה בשלב הזה, ולהקדיש את הזמן לילדים אחרים, שזקוקים לי יותר. אם בשלב מאוחר יותר נשנה את המטרות, ונשים יותר דגש על משהו אחר, למשל מוטוריקה עדינה, אני אכנס שוב, אתן למורה טיפים לעבודה בכתה, ואראה אם צרכי הילדה מתמלאים דרך הסטינג הזה או שעכשיו דווקא יש מקום לעבודה אינדיווידואלית. ה. במקום בו עבדתי קודם (בי"ס לילדי CP) לכל ילד היו 1-2 טיפולים בשבוע, כל אחד 45 דקות. זה היה הכלל לכולם. כאן אני לומדת להיות גמישה יותר, ולא להתקבע על מסגרת זמן אחת. יש ילדים שמקבלים אצלי 45 דקות טיפול ישיר בשבוע. יש שמקבלים 15 דקות (זה גם סשן שמתאים יותר לעבודה בכתה, לפעמים). יש ילדים שפעם בשבועיים. יש פעמים שה"טיפול" מכיל כולו פגישות תמיכה והדרכה עם המורה וההורים, ושום דבר אחר. ויש ילד אחד שמקבל פעמיים בשבוע, ואם אוכל להוסיף לו עוד פעם שלישית של רבע שעה - אעשה זאת. אני גם יכולה להתגמש מעונה לעונה, להחליט שבחודשיים הקרובים אני עובדת אינטנסיבי עם ילד מסוים, ואז מרפה ונותנת למורה להמשיך, ועוברת לילד אחר. לפעמים אני מתחילה לעבוד על מטרה מסוימת בחדר נפרד, במקום בו יש שקט ורמת הריכוז של שנינו עולה, וברגע שיש התקדמות אני מעבירה את העבודה לכתה, לאווירה "אמיתית" יותר, מבודדת פחות. בשלב הזה גם אולי יותר קל למורה ליישם מה שאני מראה לה, בהשוואה לשלב הראשוני של רכישת המיומנות, שבו נדרש הכי הרבה זמן וסבלנות מצד המבוגרים. זה לא קל בהתחלה, לצאת מהקונספט של 45 דקות, אבל אחרי שיצאתי ממנו הגמישות הזאת שימושית מאוד, וגם מהנה. ונקודה אחרונה: "לפעמים הן מבקשות שוב ושוב לקבל הדרכה לגבי עבודה בכיתהעל אף שבפועל הן אינן מבצעות דבר" התגובה האינטואטיבית שלי היא, שהמורות אכן זקוקות להדרכה הזאת, ויותר. אם הן מבקשות - אני מאמינה שהן רוצות ליישם את מה שאמרת להן, אלא שמשהו מפריע בדרך: או שהן מרגישות לא בטוחות ביכולותיהן, או שלוח הזמנים שלהן, האוירה בכתה, התנהגות הילד או כל דבר אחר - מונע מהן ליישם זאת, ואז מאוד חשוב לעשות את התהליך של ניתוח הפעילות, ולהבין מה מונע מהמורה ליישם אותה. ואז לשנות את התכנית או את ההדרכה בהתאם. ("שינוי הדרכה" - זה עשוי לכלול גם חצי יום השתלמות לכל הצוות או למספר מורות, שבו את תעבירי ידע מסוים ותוכלו גם לתרגל אותו וגם לדון בדרכים שונות ליישום, ובבעיות).

 

[מוריהסלם]

שאלה לגבי תיעוד של עבודה במודל החינוכי

אני עובדת בכיתות מקדמות באופן מאוד דומה (בשאיפה) לתיאור המפורט שלך... יש לי סיפוק רב בעבודה ואני מרגישה את יעילותה. מה שאני מתקשה במהלך השנה ובעיקר לקראת סוף שנה הוא לתעד את הטיפול, ההדרכה וההתקדמות. הטיפול בילדים היה מאוד דינמי והשתנה בהתאם לצרכים (תקופות של טיפול פרטני , תקופות של ליווי בכיתה והדרכת המורה, תקופו ת של קבוצות בשילובים ובמטרות שונות וכו') וקצת קשה לי לכתוב דוח סטנדרטי של מה עשיתי עם הילד במהלך השנה. בנוסף גיליתי שבמהלך השנה כמעט ולא כתבתי (בעוונותי) כיוון שכאשר אני בכיתה עם המורה ומדריכה בו זמנית לגבי מספר ילדים וכו' לא נשאר זמן, מקום וכנראה שגם לא מצאתי את הדרך היעילה לתעד את הזמן הדינמי הזה בכיתה. כל הכתיבה שלי התמקדה בטיפולים הפרטנים המעטים שהיו לי בחדר או בתכנון הקבוצות... אני מרגישה שמה שלא נכתב יש לעשייה שלו פחות משמעות ואני מרגישה שהייתי מאוד משמעותית אך מאוד "בעל פה". אין לי תעודות... לקראת שנה הבאה אני מנסה לשדרג את הכתיבה, דיווח ותיעוד. האם יש לכם רעיונות???

 

[טחינה עם דבש]

אני יכולה לספר לך מה אני עשיתי

קודם כל, אני עובדת באוסטרליה וכולם פה מורעלי תיעוד ברמה שלא חלמתי עליה בארץ. זה כולל לפעמים לתעד שיחות טלפון עם הורים, כולל הכי טכניות... אז במסגרת הזאת זה די טבעי לי לתעד את מה שאמרתי למורה, וגם המורות אוהבות לקבל את זה בכתב. אלוהים יודע מה הם עושות עם הנייר הזה, מן הסתם מכניסות אותו לקלסר של הילד. אני עשיתי לי דף WORD פשוט עם הכותרת "בית ספר AAAA - ריפוי בעיסוק" כותרת משנה "פעילות לכתה / לבית" ומתחת לזה: שם הילד, תאריך, למי ניתן הדף, מטרה/תחום (בכמה מילים, למשל: תפקודי שיווי משקל), ומתחת לזה: פעילויותץ צילמתי איזה עשרה עותקים ממנו והם שמורים לי במקום נגיש על שולחן הכתיבה. ועכשיו, כל פעם אחרי שאני באה לכתה לסשן טיפול/ייעוץ, (בניגוד לסשן טיפול סתם, שאותו אני מתעדת קצת אחרת) אני יושבת ורושמת (בכתב יד, חבל לבזבז על זה זמן הדפסה) את כל הפעילויות שהצעתי למורה. פעם ראשונה זה ארוך נורא, אחר כך כבר זורם לך בקלות. אני מצלמת את זה, נותנת את המקור למורה ושומרת עותק לעצמי. בשאיפה, אני רוצה להקדיש לזה את החמש-עשר דקות האחרונות של הסשן עצמו, ואז זה בכלל יהיה יעיל. אני שואפת לא לעבור את המסגרת של דף אחד, ולהיות מאוד עניינית וממוקדת. זו רשימת מכולת פשוטה של מה שהצעתי, לפעמים עם טיפ-טיפה הסבר על הרציונל, אבל לא יותר ממשפט וחצי. וככה יש לי מעקב על מה שאני עושה, וגם על מה שהמורה עושה. למשל, חודש אחרי שהעברתי למורה דף כזה, נכנסתי לכתה ושאלתי איך הולך, ונתתי רעיונות המשך, ואז כתבתי בדף נוסף בדיוק את זה: המורה מיישמת כך-וכך, הילדה מתקדמת כך-וכך, רעיונות להמשך עבודה: א, ב, ג. וגך יש לי תיעוד מקיף, אבל לא מתפלסף וארכני מדי, ואני לא מרגישה שהוא גוזל ממני יותר מדי זמן, והוא יעזור לי בדוחות עתידיים, אם יהיה צורך.

 

[fez1]

../images/Emo140.gifמאד אהבתי לקרוא מה שכתבת כאן, תודה!

 

[טחינה עם דבש]

../images/Emo13.gif

 

[ציפי אדן]

טחינה רמות התיעוד שאת מדברת עליהם מאד

אופיניים גם בארה"ב. היו לנו טפסים מוכנים בבית הספר ובמכון להתפתחות הילד בהם עבדתי, לתעוד כל שיחה עם הורה, מורה, איש מקצוע אחר. כולל שיחות טלפוניות. סיכום יומי, שבועי, תלת חודשי ושנתי של הטיפולים וההתקדמות. סיכומי ישיבות צוות וחלקי צוות אם היו. כמובן תיעוד לגבי אבחונים, אבל זה מה שגם מקובל בארץ. רמות התיעוד האלה לעיתים מעיקות אבל מצד שני מאד "מארגנות, את הדברים. ובתיקו של כל ילד יש את כל התיעוד הזה, ולא צריך לסמוך על זיכרון של אף אחד. הכל רשום. מה שהיה נחמד הוא ואולי בגלל רמות התיעוד, לכל מרפאה בעיסוק היה משרד משלה, עם השולחן, הספריה, תיקיה, טלפון וכיוצ"ב.

 

[נגהויסבוך]

מודל חינוכי

האם זה באמת התפקיד שלנו - לפקח על המורה שהיא פועלת לפי ההדרכה שלנו. האם זה לא מציב אותנו בעמדה של עליונות, של מפקחות בעבודה במודל חינוכי, המרפאה בעיסוק היא חלק מצוות שאמור לקדם את השתתפות הילד בתחום תפקוד למידה... מתוך הבנת ההשתתפות, כילים של ניתוח פעילות, מודלים של התערבות ( תפיסתי-מוטורי, קוגנטיבי וכו') , עליה ליעץ, לנטר את התקדמות ההתערבות במסגרת החינוכית. אכן בעמדת יועץ, את הסמכות בתחומך, ולכן את במקום מורם מעט בתחומך, על פני שאר הצוות. כשכל אחד יודע את מקומו, נחסכים עימותים פוליטיים... מקומך נקבע מהבסיס המקצועי שלך, מהידע הבלעדי שלך ומאישיותך. האם לא מפסידים באופן זה את כל העבודה במרחב עם הילד - עבודה במרחב עם הילד, מתבצעת, כשהיא משרתת את התכנית הלימודית... ברור שלא תוכלי לבצע תכנית עבודה מוטורית שלמה... ולכן תאלצי לפעמים לפנות לטיפול במודל רפואי יותר ( קופות חולים !) ... עבודה מוטורית, תתבצע ( לדעתי !) , רק כאשר היא מבססת את תפקודי הלמידה של הילד במסגרת החינוכית, לשיפור התפקוד שלו בתחום התפקוד למידה. גם ליד השולחן - אם המורה צריכה לתרגל אחד לאחד את מה שאני אעשה, זה אומר שלא ניתן יהיה להשתמש בציוד ייחודי, אלא רק בציוד שיש גם למורה. לדעתי , ציוד טיפולי, חייב להיות רלוונטי לסביבת הפעילות ולהקשר... לא תמיד אהבתי "טיפם" שניתנו ע"י מרפאה בעיסוק , להתאמת סביבה, כשמדובר בילד הנמצא בהקשר מסוים - כולל הגבהות, כולל שינוי שולחן... מאמינה שילד רוצה להיות דומה לכולם, בבסיס. לא רואה שום צורך להושיב ילד על כדור טיפולי בכתה. רואה אפשרות לתת לו אפשרויות אחרות לשיפור התשתית הגופנית הרלוונטית. עבודה בסביבה טבעית, נראית אחרת ! ( יש המון חומר על זה ברשת !) גם מבחינת הילד - האם זה הוגן שכל הכיתה תשב בקבוצה בכיתה, ואילו אותו ילד ישב לחוד, וילמד משהו אחר. ( פעם קראתי משהו על אימון להשגת מיומנויות ... מאמינה בזה ! ... הילד יקבל הנחיות, אותן יצטרך לשמר גם בסביבה של חבריו. בגישה כזאת, המטפל נותן אסטרטגיה ועוקב אחרי ההעברה למציאות ! ולכן לא צריך להיות HANDS ON כמו בטיפול קלאסי בחדר טיפולים. ושאלה אחרונה - אם המורה כבר מתרגלת את כל הטיפול שוב ושוב - אז הטיפול בריפוי בעיסוק הופך למיותר. בגלל שאחרי שבוע של תרגולים - אם תהיה איזושהי התקדמות אז המורה תצטרך להדריך אותי ולא להיפך. הטיפול בריפוי בעיסוק, כשהוא ממוקד צרכי המורה והתלמיד, שלך כיועצת בתחומך, נחוץ תמיד. המטרה שלנו היא להגיע למצב בו העבודה נעשית כל יום, ע"י מתווך שמבין את ה"חומר" ( את המה לעשות? ) ... גם במודל הרפואי וגם במודל החינוכי השאיפה היא להשיג העברה של התוצרים אל השטח, את ההעברה הזאת ניתן להשיג ע"י אותם סוכנים - מורים , הורים... אז התפקיד שלנו הוא להניע את התהליך, לתת אסטרטגיות ספציפיות, להתערב במקומות שרק אנחנו יכולים להתערב, ובעצם לנטר את התהליך. המורה תדריך אותך, בתחומי התמחותה הרלוונטיים לתכנית שלך, היא תעביר משוב על ההתקדמות ואת תצטרכי להחזיר במשוב משלך, על התהליך... אני מאמינה במודל החינוכי, אני שמחה שהוא מתחיל להווצר... המון פעמים רואה את חוסר ההתמקדות שמגיעה ממרפאות בעיסוק במסגרות החינוך... מין נסיון להלביש מודל רפואי לתוך משהו שהוא לא. המודל החינוכי הוא אחר. יש חומר גם על זה ברשת. אנסה לחפש.

 

[400מיכל]

המודל החינוכי

תודה על התשובה המפורטת. באופן תיאורטי זה נשמע נכון יכול להיות גם שהילדים לא יפסידו דבר, אני מתכוונת מהבחינה הטיפולית, אם הצוות החינוכי הוא זה שיעשה את עיקר העבודה. עם זאת, יש עוד נקודה אחת שלא ציינתי בהתחלה, ואולי היא חשובה לא פחות. אני אישית מאוד אוהבת לעבוד עם הילדים,ויש לי סיפוק גדול מאוד בעבודה איתם אני גם מאוד מתחברת למודל הרפואי. בכלל, אני נהנית, ולא רק בריפוי בעיסוק לעשות את הדברים בעצמי. אני אוהבת להדריך, אבל יותר ברמה חברית כמו עצה למישהו. נכון שאני חושבת שאני מומחית בתחום שלי, אבל אני לא מרגישה, שאני מורמת מאחרים וגם לא רוצה להדגיש זאת. אולי זה רק עניין של אופי

 

[נגהויסבוך]

Nורמת מאחרים !?

לא אמרתי שאת מורמת מאחרים באופן כללי ... ( מסתבר שמרפאות בעיסוק ממש לא בכל מיני תחומים!) ... התכוונתי שאת מורמת מאחרים בתחום התמחותך ביחס אליהם ואל המריכיבים ששיכים אליהם, ואינם בתחום אחריותך.. כמי שאמורה להנהיג תהליך שינוי בתחום ספציפי... ואגב אין שום בעיה .. להיות מורמת, כשבאמת יש לך סיבה... את לא חייבת להתנשא כשאת מורמת, את לא חייבת לזלזל באחרים... לפעמים אנחנו לוקחים בתוך מושג ערכים שלילים, שאינם מחויבים.. תנסי לראות את המורמות בהיבט חיובי.. הרבה יותר נעים

 

[שרון מור1]

הגישה בה

המרפאה בעיסוק נכנסת לכיתה, או לכל מקום תפקוד אחר של הילד, מדריכה את הצוות וכ"ו נפוצה מאד בקנדה. ב CanChild אפשר למצוא הברה חומר על כך. זה מאד לגיטימי, חוסך עלויות, מעלה יעילות טיפול וכיום גם מבוסס ראיות. כך שיש לך אפילו חיזוק ממאמרים בפורסמו בקנדה על הנושא. אני חושבת שזו דרך מאד נכונה ללכת בה. לעולם לא "תפסידי" את הילדים איתם את באה במגע בעבודה. הרי את יכולה להחליט כי את עובדת עם חלק דרך הדרכה וחלק "בידיים חמות" -איתם באופן ישיר. אני מחזקת את עמדתן של נגה וטחינה כי אין מצב שמישהו יפלוש לתוך תחום הידע והמומחיות שלך. את למדת, את הסמכות ולך קוראים לייעוץ לפי הצורך, ולעולם יהיה צורך. על עך המערכת בנויה. באשר לויתור על חדר ריפוי בעיסוק- הייתי מחכה עם החלטה גורפת. יש מקום תמיד לשימוש הולם בחדר, גם אם מירב העבוד הופכת להדרכה. ואחרון חביב- איפה ההורים בכל העסק? שרון מור

 

[shayzed]

דעה פחות פופולארית (?) אבל....

אני כן חושבת שהעבודה בחדר הטיפולים היא יעילה מאד ואסור לוותר עליה! הדרכה זה מעולה וחשוב, אני נותנת אותה הרבה. לעבוד בצוות עם המורות זה מעולה וחשוב וגם את זה אני עושה. מתן טיפים- תמיד! ובכל זאת... המורות אינן מרפאות בעיסוק ולדעתי אנחנו די שמות לעצמינו רגל כשאנחנו מבטלות את עצמינו כמטפלות קליניות. או כמטפלות (איפהשהוא) וממהרות לקחת את התפקיד המדריך בלבד ולהעביר את כל הידע שלנו הלאה. לא ראיתי עוד (אולי יש אבל אני לא ראיתי) קלינאית תקשורת שמלמדת מורה איך לעבוד עם הילד על לבטא ר' או ק'. אני בטוחה שזה ממש קל ושתוך זמן קצר היא יכולה להסביר את זה, אבל היא לא. זה התפקיד שלה והיא עושה אותו. לא ראיתי קלינאית תקשורת או פיזיותרפיסטית שאומרת שהטיפולים שלה, באופן גורף, מיותרים ויכולים להתבצע על פי רשימת תרגילים שהיא נותנת. אני מאד מאמינה בגישה של טיפול בסביבה הטבעית, מחובר לחיים של הילד. אבל יש לטיפולים שלנו חשיבות (ולא רק לציוד!) , בואו לא ניתן לשיקולים כלכליים ומערכתיים שמוכרים לנו לפגוע בזה ולקחת את זה מאיתנו. הטיפול שלנו חשוב וצריך להקצות לו משאבים! אני לא מתכוונת להשמע חדה מדי. גם אני מכינה למורים והורים טיפים של התייחסות תחושתית, עבודה על מוטוריקה גסה ועדינה, אסטרטגיות כתיבה, גזירה ועוד... אני אוהבת לעבוד עם המורות, יש לנו בבה"ס שיתוף פעולה מקצועי ממש יפה! אבל נראה לי שאנחנו ממהרות לבטל חלק ניכר מהחשיבות המקצועית שלנו ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. ודבר אחרון מיכל- כן, גם אני ממש ממש מכירה את המצב של בקשה חוזרת ונשנית של הדרכה כשבפועל לא מבוצע דבר! יש אנשים שרוצים לעבוד ויש אנשים שאוהבים לדבר... ככה זה בחיים.

 

[sarale20]

אני רואה את זה קצת אחרת

סליחה אם אני מגיבה ממרומי נסיוני המופלג (מספר חודשים...) שבטח פחות משלך, אני חושבת שלהעביר את הריפוי בעיסוק לכיתה זה לא אומר לתת למורה רשימת תרגילים אלא להיות איתה בכיתה בתוך הפעילות שנעשית בכיתה ולראות איזה שינויים או שידרוגים "ריפוי-בעיסוקיים" אפשר להכניס לפעילות, ולחשוב ביחד איתה איך אפשר לעשות את זה. אם את רואה תחום מסויים שאת חושבת שצריך לחזק אותו בעבודה פרטנית את לוקחת את הילד לסדרת שיעורים לעבודה פרטנית. נכון שהאבחונים צריכים להיעשות בחדר ריפוי בעיסוק ופעם ב- גם עבודה פרטנית אבל יש ערך גדול מאוד למרפאה בעיסוק שיושבת מספר שיעורים בכיתה ולא מדריכה אלא בחשיבה משותפת עם המורה מקדמת נושאים מסויימים, וככה כולם מרויחים. אם המרפאה בעיסוק לא מעבירה למורה את עקרונות העבודה בריפוי בעיסוק ומסביה לה מה לעשות עם הילדים אלא עובדת ביחד איתה ותורמת את מה שיש לה בבניית המטרות , היעדים והעבודה בכיתה- המרב"ע לא תיעלם...

 

[ללישלו]

מסכימה אך הבעיה היא שלא בכל מערכת

פתוחים לכל הנ"ל. ישנם מקומות שמקבלים את הרב"ע כחלק אינטגרלי מהעבודה עם תלמידים וישנם מקומות שם ההפרדה בין מקצועות הצוות היא מוחלטת והענין הוא לא פירגון שקיים או לא קיים אלא ההתאגדות סביב צרכי הילד (מה שבחלק מהמקומות מתבצע דרך התל"א). אין ספק לדעתי שמקומה של המרב"ע כמטפלת הינו גם בחדר הרב"ע וגם בכיתה, בחצר וכיו"ב.

 

[400מיכל]

מסכימה

טוב לשמוע שאני לא היחידה שחושבת ככה הדברים שכתבת מחדדים הרבה יותר טוב את כל הנושא הרי כאשר חושבים על זה הטיפול שלנו הוא לא רק מתן התרגילים לילד. את זה באמת ניתן להעביר לצוות החינוכי להיבט הרגשי העולה בטיפול עם הילד, ולקשר שיוצרים עימו יש משקל לא פחות חשוב לצורך קבלת התוצאות. אולי המודל החינוכי חוסך מאוד בעלויות למערכת אבל למה אנחנו צריכות להיות אלו הדואגות לחיסכון

 

[400מיכל]

(מסכימה עם shayzed(

 

[טחינה עם דבש]

אנחנו לא דואגות לחיסכון אלא מתמודדות אתו

העבודה שלי היא "אמנות האפשרי", גם מול הילד, גם מול המורות, גם מול המערכת החברתת שלנו וגם מול ההורים... ואני, שבמשך שנתיים וחצי היו לי גם שני טיפולים אינדיווידואליים וגם שני טיפולים קבוצתיים לכל ילד בשבוע, והקדשתי את עצמי לתהליך הטיפולי שלי אתו וגם נהניתי מאוד (כשלא מרטתי לעצמי את השערות

) וגם למדתי המון, וגם יכולתי לעשות הרבה מהצד הרגשי - אומרת שהעבודה שלי כמו שהיתה אז, היתה מפוספסת במידת מה, כי לא היתה מספיק מעורבות שלי בסביבה הטבעית. ואני שמחה מאוד שעכשיו יש לי הזדמנות להתנסות במודל אחר. כי זה לא רק "לטובת המערכת" - זה במקרים לא מעטים גם לטובת הילד. כי עם כל הכבוד לשעתיים בשבוע - יש חוץ מהן עוד 24 שעות כל יום... אני עדיין חושבת שלבטל לחלוטין את חדר הטיפולים המבודד איננו מעשה נכון. יש ערך לעבודה הזאת, ולפעמים אין לה תחליף. ואם המערכת מנסה לזרוק אותנו לקצה הזה, או מכסה על קמצנות חברתית בנימוקים "מקצועיים" אלק (שינוי המודל הטיפולי) אז צריך להזכיר להם לא להיסחף, ולהתעקש על טיפול אינדיווידואלי כשרלוונטי. איזון. ול- shayzed - לא נראה לי שביטלתי את חשיבות התפקיד שלי... להיפך, אני מרחיבה אותו. (על פי הספרות המקצועית, כשעובדים למודל טראנסדיסציפלינרי, החשש השכיח של המרפאים הוא שהם ייהפכו למיותרים. לאחר זמן מה של עבודה כזאת, בדרך כלל מגלים שלא בלבד שהם לא הפכו למיותרים, מורים רבים דווקא מעריכים אותם יותר ופונים אליהם יותר בשאלות מקצועיות. העבודה יחד וההדרכה והעברת הידע הפכו אותם לנגישים יותר ועשו להם יחסי ציבור טובים)