מוות במשפחה
הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי היתה בגיל 4.
מאז הוא עבר לגור בארצות הברית.
בתקופה הראשונה דיברנו בטלפון, שיחות שנמשכו בדרך כלל כשעה ואף יותר. הוא גם שלח כל מני צעצועים מדי פעם לפעם, וזה היה מאוד נחמד עד שהתבגרתי.
הוא היה מתקשר בכל יום הולדת, היה מברך אותי ושולח איזו חבילה עם צעצועים.
למרות שהוא אף פעם לא הציע להיפגש, עדיין הוא ראה לנכון לחנך אותי מרחוק דרך הטלפון.
לא אהבתי את זה.
עם הזמן הבנתי גם למה הוא לא רצה להיפגש.
בארצות הברית היתה לו אשה אחרת, ומתבר שהוא הסתיר את הקיום שלי ושל אמא שלי ממנה, כאילו שהוא התבייש, ולא רצה שהיא תדע שאנחנו קיימים בכלל.
עם הזמן הקשר נהיה יותר ויותר נדיר, כל שנה שעברה דיברנו פחות ופחות.
אפשר להגיד שהפעם האחנונה שדיברנו היתה לפני למעלה משנה.
אתמול נודע לי שהוא נפטר.
אני עדיין לא יודע איך, אבל אני יודע שהוא כבר לא בין החיים.
למרות שקשר בינינו נעלם, עדיין הרגשתי עצב חזק, ותחושה נוראית של אובדן.
עדיין אני תוהה, למה?
הבן אדם שבחר לעזוב אותנו, האדם שלא היה שם בשבילי, האדם שהתבייש בקיומי.
למה לאזעזל אני עדיין מרגיש ככה?
הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי היתה בגיל 4.
מאז הוא עבר לגור בארצות הברית.
בתקופה הראשונה דיברנו בטלפון, שיחות שנמשכו בדרך כלל כשעה ואף יותר. הוא גם שלח כל מני צעצועים מדי פעם לפעם, וזה היה מאוד נחמד עד שהתבגרתי.
הוא היה מתקשר בכל יום הולדת, היה מברך אותי ושולח איזו חבילה עם צעצועים.
למרות שהוא אף פעם לא הציע להיפגש, עדיין הוא ראה לנכון לחנך אותי מרחוק דרך הטלפון.
לא אהבתי את זה.
עם הזמן הבנתי גם למה הוא לא רצה להיפגש.
בארצות הברית היתה לו אשה אחרת, ומתבר שהוא הסתיר את הקיום שלי ושל אמא שלי ממנה, כאילו שהוא התבייש, ולא רצה שהיא תדע שאנחנו קיימים בכלל.
עם הזמן הקשר נהיה יותר ויותר נדיר, כל שנה שעברה דיברנו פחות ופחות.
אפשר להגיד שהפעם האחנונה שדיברנו היתה לפני למעלה משנה.
אתמול נודע לי שהוא נפטר.
אני עדיין לא יודע איך, אבל אני יודע שהוא כבר לא בין החיים.
למרות שקשר בינינו נעלם, עדיין הרגשתי עצב חזק, ותחושה נוראית של אובדן.
עדיין אני תוהה, למה?
הבן אדם שבחר לעזוב אותנו, האדם שלא היה שם בשבילי, האדם שהתבייש בקיומי.
למה לאזעזל אני עדיין מרגיש ככה?
