מוות והתחדשות
כאשר אנחנו רואים את המוות, או אפילו את הזיקנה, אנחנו רואים בהם משהו מאיים, מפחיד.בגיל מסויים, הפחד הזה פשוט מתחיל להיעלם- נשארת תשוקה חזקה לחיים, אבל לא פחד מהסוף. ניסיתי לחשוב על זה קצת ועליתי על משהו שאולי משתנה- ומשנה הכל: צאצאים. אולי בגיל 30 אנחנו מתחילים לחיות מחדש- דרך זאטוטינו, ובגיל 60, דרך זאטוטיהם. ואז עלתה במוחי שאלה מוסרית: לקיחת זרע או ביצית מיקיר שהלך בטרם עת כדי ליצור חיים חדשים- האם זו חובה מוסרית כלפי המנוח, או שמא התאכזרות לילד שייוולד יתום? ואולי עדיף להיוולד יתום מאשר לא להיוולד בכלל? האם אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו, כדי שיישאר לנו משהו מאהוב שאבד; בשביל כלל הקרובים למנוח, כי להם לפעמים אין אפילו את הפריבילגיה לבחור בהמשכיות הזאת או לא; או שזה באמת למען המנוח עצמו? האם זו חובה מוסרית, זכות, או שמא נושא שצריך להישאר בגדר טאבו מוחלט?
כאשר אנחנו רואים את המוות, או אפילו את הזיקנה, אנחנו רואים בהם משהו מאיים, מפחיד.בגיל מסויים, הפחד הזה פשוט מתחיל להיעלם- נשארת תשוקה חזקה לחיים, אבל לא פחד מהסוף. ניסיתי לחשוב על זה קצת ועליתי על משהו שאולי משתנה- ומשנה הכל: צאצאים. אולי בגיל 30 אנחנו מתחילים לחיות מחדש- דרך זאטוטינו, ובגיל 60, דרך זאטוטיהם. ואז עלתה במוחי שאלה מוסרית: לקיחת זרע או ביצית מיקיר שהלך בטרם עת כדי ליצור חיים חדשים- האם זו חובה מוסרית כלפי המנוח, או שמא התאכזרות לילד שייוולד יתום? ואולי עדיף להיוולד יתום מאשר לא להיוולד בכלל? האם אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו, כדי שיישאר לנו משהו מאהוב שאבד; בשביל כלל הקרובים למנוח, כי להם לפעמים אין אפילו את הפריבילגיה לבחור בהמשכיות הזאת או לא; או שזה באמת למען המנוח עצמו? האם זו חובה מוסרית, זכות, או שמא נושא שצריך להישאר בגדר טאבו מוחלט?
