סיפור והמלצה
אני תמיד גדלתי עם הרבה חיות, ומה לעושות שכשיש הרבה חיות חווים גם מוות בגיל צעיר. אני זוכרת שיחה שאבא עשה לי בגיל 5 או 6 כשחתול שנורה אהבתי נדרס והייתי מאוד עצובה. הוא אמר לי: "את נורה אוהבת חיות, אבל הבעיה עם חיות שבדרך כלל הם מתים לפנינו. החתול הזה לא יהיה עוד, אבל את יכולה לזכור את כל הדברים שאהבת אצלו. ויהיו לך עוד חיות אחרות". אולי זה לא בדיוק המילים, אבל המסר נישאר איתי עד היום. ההבנה ששווה לאהוב גם עם זה אומר שבסוף עלולים לעבד את מי שאוהבים. השיחה הפשוטה הזו עזרה לי להתמודד עם חיות נוספות שמתו. ואני מודה לו עד היום שלא ניסה ל"תייח" את הנושא, ופנה אלי בצורה בוגרת. ועכשיו להמלצה: "חסות יתר" שזה בעצם להגן על הילדים מהמציעות שבה הם חיים, היא דבר מזיק ביותר בחינוך. מעבר לכך שהיא לא מכינה את הילד לחיים, היא גם מעבירה לילד את המסר "אתה חלש, חסר יכולת, ולא מסוגל להתמודד". שזה בפני עצמו מסר מאוד בעייתי שעלול להשפיע על הדימוי העצמי של הילד. לכן אני ממליצה לספר לילד את האמת, בצורה פשוטה שהוא יוכל להבין. לא צריך להיכנס לדימויים ציוריים (זה עלול לבלבל את הילד). ספרי לו במה את מאמינה, ואיך את מתמודדת עם זה. ככה תתני גם לו קלים להתמודדות, ותשמעי הכי אוטנתית. שווה גם לגלות אמפטיה לרגשות של הילד, עם הוא זה שמתמודד עם המוות.
