מוזר
אז הנה מתחיל עוד סיפור קצר, על ילד קטן, בן עשר שנים, שביום חמים אחד התחיל חיים חדשים. שמו היה רון והיו לו שני הורים, אביו קיבל עבודה בעיירת פיתוח חדשה ורון נאלץ לצאת למסע בעקבות הפרנסה. השכונה הייתה מוזרה, הבתים כולם נראו אותו הדבר, אפילו המכוניות היו מאותו הסוג, "מוזר" חשב לעצבו רון. השכנים היו חמודים, הם יצאו החוצה לברך את החדשים. כולם היו מאוד מתוקים והביאו פאי לימונים, "כנראה היה מבצע של לימונים" אמרה לי אימא אחר כך. וככה עברו להם יומיים רגועים, עד שרון בן העשר היה צריך ללכת לבית ספר. הוא נכנס אל הבית ספר המפואר והרגיש שמשהו מוזר, משהו לא כשורה, אחרי שתי דקות והרבה מחשבות רון הצליח להבין את הבעיה... תלמידים יש הרבה אבל השקט עצום, אף אחד לא מדבר ולא רץ בין הכיתות, "מוזר" חשב לעצמו רון. אחרי הגילוי הלא מפתיע שיש עוד משהו מוזר במקום החדש שאליו רון עבר הוא נכנס למשרד של המנהל, המנהל לבש חליפה ולחץ את ידו של רון. "נעים מאוד בחורי היקר, מה שלומך?" "הכול בסדר אדוני" אמר רון. "אני יודע שבטח קשה לך להגיע לבית ספר חדש ולעיירה חדשה, האמת שגם לנו זה מצב מאוד מוזר" "מוזר?" שאל רון בחשדנות. "כן, זה מוזר, אף פעם לא היו לנו אנשים כמוך באזור" "כמוני?" שאל רון "כן, כן, אבל לא משנה, כבר אמרתי יותר מדי, הנה מערכת השעות שלך, בהצלחה ותנסה לא להסתבך בצרות" חיוך מזויף הופיע על פניו של המנהל. "תודה" אמר רון ומיהר לצאת מהחדר. "מוזר" הוא חשב לעצמו. המשך היום היה כמו תחילתו, לא שיגרתי, השיעורים התנהלו בסדר מופתי, אף אחד לא דיבר ללא הצבעה ורון שם לב שלמספר שאלות כל התלמידים בכיתה ידעו את התשובה, כולם חוץ ממנו כמובן, אבל זה היום הראשון שלו, אל תדאגו, גם ממנו ייצא משהו. גם חבריו לספסל הלימודים היו לא רגילים, הם דיברו איתו, או יותר נכון תחקרו אותו.. "מאיפה באת?" "איפה אתה גר?" "מה אתה חושב על המקום הזה?" רון השיב על השאלות כמו רובוט. "באתי מנתניה" "אני גר ברחוב אלקטריסיטי" "המקום הזה נחמד מאוד". ככה פחות או יותר עברו הימים הראשונים בבית ספרו של רון, התלמידים עדיין היו חכמים והשכנים עדיין היו נדיבים, "אני מניחה שעכשיו יש מבצע של תפוזים" אמרה לי אימא בזמן שהיא הכניסה למקרר פאי תפוזים שמיני במספר. רון אהב להעביר את זמנו בלטייל ברחובות, לא היה ממש מה לראות, אף אחד לא הסתובב בחוץ והכול נראה אותו הדבר, אבל אולי בגלל השקט והשלווה רון העדיף להיות בחוץ. במהלך הליכותיו הוא שם לב למבנה נטוש ומוזר עם אנטנות מעליו שעל הדלת מוצמד שלט "אין כניסה יש סכנה" "שלט מוזר" חשב לעצמו רון. עוד כמה ימים עברו ורון החליט לבדוק סוף סוף מה יש בתוך המבנה המוזר עם השלט המוזר. אז יום אחד לפני בית הספר הוא נכנס לתוך המבנה.. לרגע הוא לא האמין, כל כך הרבה מכשירים מוזרים, וכל כך הרבה כפתורים, רון הסתכל על מה שנראה כמו גנראטור גדול שפלט חשמל מסביבו, הוא זז הצידה אך לפתע גילה שרגלו ניתקע בחוט מסוים שיצא מהמקום, בתוך שנייה המקום החשיך והכול נחבא, רון המבוהל הבין שהוא פגע כנראה בכבל שניתק את הגנראטור, הוא יצא משם מהר ובדרכו לבית הספר הוא הבין שהוא מאחר בעשר דקות, הוא החל לרוץ עד שהוא הגיע לבית הספר, מתנשף הוא נכנס לכיתה... הוא עמד בכניסה לכיתה המום, כל הילדים היו עם הראש על השולחן והמורה הייתה על הרצפה, היה ריח חזק של עשן בחדר. רון המבוהל רץ החוצה היישר אל משרד המנהל. הוא נכנס אל המשרד וגם שם, על השולחן, היה ראשו של המנהל ושוב ריח של עשן היה בחדר. רון הבין שמשהו פה כבר לא הגיוני, הוא התקרב אל המנהל וכשהוא הסתכל על עורפו של המנהל הוא שם לב לכתובית קטנה, "דגם מספר 1326, אינטליגנציה מלאכותית, לא להרטיב או לנתק ממקור הכוח". רון עמד שם, לא מאמין, מנסה להבין את מה שכרגע הוא קרא... "הוא רובוט, מכונה, הוא לא אמיתי, אף אחד פה לא אמיתי" הכול התחיל להיות לו מובן, רחוב אלקטריסיטי (חשמל), כולם אותו הדבר, הגנראטור הגדול, הפסקת הכוח שהוא גרם, המנהל שאמר שהם לא רגילים לאנשים כמוהו, "אנשים שהם בעצם אנשים" חשב לעצמו רון. רון ברח מבית הספר במהירות, הוא רץ אל ביתו, ברחוב שמול ביתו הוא הבחין בשכנה שוכבת על הרצפה, לידה היה פאי, פאי אננס, עוד שכנה שכבה כעשרים מטר משם, גם היא על הרצפה ליד פאי, "לא צריך להיות גאון בשביל להבין איזה פאי זה" חשב לעצמו רון. "אני חייב להגיע הביתה" אמר לעצמו רון, לספר לאימא ולאבא ולברוח מפה, רון נכנס הביתה היישר אל הסלון, שם היו הוריו, אבל רון לא סיפר להם את מה שהוא גילה, לא היה בזה טעם, הוריו היו עם ראשם על השולחן, וריח של עשן היה בחדר.
אז הנה מתחיל עוד סיפור קצר, על ילד קטן, בן עשר שנים, שביום חמים אחד התחיל חיים חדשים. שמו היה רון והיו לו שני הורים, אביו קיבל עבודה בעיירת פיתוח חדשה ורון נאלץ לצאת למסע בעקבות הפרנסה. השכונה הייתה מוזרה, הבתים כולם נראו אותו הדבר, אפילו המכוניות היו מאותו הסוג, "מוזר" חשב לעצבו רון. השכנים היו חמודים, הם יצאו החוצה לברך את החדשים. כולם היו מאוד מתוקים והביאו פאי לימונים, "כנראה היה מבצע של לימונים" אמרה לי אימא אחר כך. וככה עברו להם יומיים רגועים, עד שרון בן העשר היה צריך ללכת לבית ספר. הוא נכנס אל הבית ספר המפואר והרגיש שמשהו מוזר, משהו לא כשורה, אחרי שתי דקות והרבה מחשבות רון הצליח להבין את הבעיה... תלמידים יש הרבה אבל השקט עצום, אף אחד לא מדבר ולא רץ בין הכיתות, "מוזר" חשב לעצמו רון. אחרי הגילוי הלא מפתיע שיש עוד משהו מוזר במקום החדש שאליו רון עבר הוא נכנס למשרד של המנהל, המנהל לבש חליפה ולחץ את ידו של רון. "נעים מאוד בחורי היקר, מה שלומך?" "הכול בסדר אדוני" אמר רון. "אני יודע שבטח קשה לך להגיע לבית ספר חדש ולעיירה חדשה, האמת שגם לנו זה מצב מאוד מוזר" "מוזר?" שאל רון בחשדנות. "כן, זה מוזר, אף פעם לא היו לנו אנשים כמוך באזור" "כמוני?" שאל רון "כן, כן, אבל לא משנה, כבר אמרתי יותר מדי, הנה מערכת השעות שלך, בהצלחה ותנסה לא להסתבך בצרות" חיוך מזויף הופיע על פניו של המנהל. "תודה" אמר רון ומיהר לצאת מהחדר. "מוזר" הוא חשב לעצמו. המשך היום היה כמו תחילתו, לא שיגרתי, השיעורים התנהלו בסדר מופתי, אף אחד לא דיבר ללא הצבעה ורון שם לב שלמספר שאלות כל התלמידים בכיתה ידעו את התשובה, כולם חוץ ממנו כמובן, אבל זה היום הראשון שלו, אל תדאגו, גם ממנו ייצא משהו. גם חבריו לספסל הלימודים היו לא רגילים, הם דיברו איתו, או יותר נכון תחקרו אותו.. "מאיפה באת?" "איפה אתה גר?" "מה אתה חושב על המקום הזה?" רון השיב על השאלות כמו רובוט. "באתי מנתניה" "אני גר ברחוב אלקטריסיטי" "המקום הזה נחמד מאוד". ככה פחות או יותר עברו הימים הראשונים בבית ספרו של רון, התלמידים עדיין היו חכמים והשכנים עדיין היו נדיבים, "אני מניחה שעכשיו יש מבצע של תפוזים" אמרה לי אימא בזמן שהיא הכניסה למקרר פאי תפוזים שמיני במספר. רון אהב להעביר את זמנו בלטייל ברחובות, לא היה ממש מה לראות, אף אחד לא הסתובב בחוץ והכול נראה אותו הדבר, אבל אולי בגלל השקט והשלווה רון העדיף להיות בחוץ. במהלך הליכותיו הוא שם לב למבנה נטוש ומוזר עם אנטנות מעליו שעל הדלת מוצמד שלט "אין כניסה יש סכנה" "שלט מוזר" חשב לעצמו רון. עוד כמה ימים עברו ורון החליט לבדוק סוף סוף מה יש בתוך המבנה המוזר עם השלט המוזר. אז יום אחד לפני בית הספר הוא נכנס לתוך המבנה.. לרגע הוא לא האמין, כל כך הרבה מכשירים מוזרים, וכל כך הרבה כפתורים, רון הסתכל על מה שנראה כמו גנראטור גדול שפלט חשמל מסביבו, הוא זז הצידה אך לפתע גילה שרגלו ניתקע בחוט מסוים שיצא מהמקום, בתוך שנייה המקום החשיך והכול נחבא, רון המבוהל הבין שהוא פגע כנראה בכבל שניתק את הגנראטור, הוא יצא משם מהר ובדרכו לבית הספר הוא הבין שהוא מאחר בעשר דקות, הוא החל לרוץ עד שהוא הגיע לבית הספר, מתנשף הוא נכנס לכיתה... הוא עמד בכניסה לכיתה המום, כל הילדים היו עם הראש על השולחן והמורה הייתה על הרצפה, היה ריח חזק של עשן בחדר. רון המבוהל רץ החוצה היישר אל משרד המנהל. הוא נכנס אל המשרד וגם שם, על השולחן, היה ראשו של המנהל ושוב ריח של עשן היה בחדר. רון הבין שמשהו פה כבר לא הגיוני, הוא התקרב אל המנהל וכשהוא הסתכל על עורפו של המנהל הוא שם לב לכתובית קטנה, "דגם מספר 1326, אינטליגנציה מלאכותית, לא להרטיב או לנתק ממקור הכוח". רון עמד שם, לא מאמין, מנסה להבין את מה שכרגע הוא קרא... "הוא רובוט, מכונה, הוא לא אמיתי, אף אחד פה לא אמיתי" הכול התחיל להיות לו מובן, רחוב אלקטריסיטי (חשמל), כולם אותו הדבר, הגנראטור הגדול, הפסקת הכוח שהוא גרם, המנהל שאמר שהם לא רגילים לאנשים כמוהו, "אנשים שהם בעצם אנשים" חשב לעצמו רון. רון ברח מבית הספר במהירות, הוא רץ אל ביתו, ברחוב שמול ביתו הוא הבחין בשכנה שוכבת על הרצפה, לידה היה פאי, פאי אננס, עוד שכנה שכבה כעשרים מטר משם, גם היא על הרצפה ליד פאי, "לא צריך להיות גאון בשביל להבין איזה פאי זה" חשב לעצמו רון. "אני חייב להגיע הביתה" אמר לעצמו רון, לספר לאימא ולאבא ולברוח מפה, רון נכנס הביתה היישר אל הסלון, שם היו הוריו, אבל רון לא סיפר להם את מה שהוא גילה, לא היה בזה טעם, הוריו היו עם ראשם על השולחן, וריח של עשן היה בחדר.
