מונולוג. גרפומניה. משהו.
I remember nothing. (הוא הרג את עצמו בשנה שנולדתי). אני שומעת מוזיקה של לפני שלוש עשרה שנה. מעבירה את הבלגן בשולחן ממקום למקום. את הבלגן בראש מהיומיום לחלומות. בלילה בכיתי בחלום. הרגשתי כאילו עוד בית נשמט ממני. המקום הזה מלא נשים מבוגרות בגיל של אמא שלי וכל כך שונות ממנה. איבדתי את- - -. לפחות הן לא הלכו לי לאיבוד בדרך הזו. האבנים הצהובות עדין צהובות. הנעלים האדומות מהוהות מאוד אבל ממשיכות ללכת איתי. העייפות- העייפות. תמיד יש עייפות, רק לאן את לוקחת אותה עכשיו? היום כתבתי לאחד שהכיר את כל מה שהלך שם לגמרי מההתחלה שלפעמים קלוז'ר לא חייב להיות ביחד. יכול להיות גם של כל בנאדם עם עצמו. אתמול מחקתי כמה תמונות שלו. בלילה אמרתי לא זוכרת למי, שמחקתי. אפשר למחוק? מה נשאר אחרי שמוחקים? אילו רסיסים? אני עוברת ברחוב והבבואה שלי מול חנות הספרים עם התיק והג'ינס והבוקר והאולסטאר של כיכר דיזנגוף לפני מליון שנה והעור שידע את אותו סוג של קור שנים לפני כן והאוויר שמזכיר לי- מזכיר לי- מזכיר לי, מה הייתי לולי זה היה מזכיר לי אבל שעטות של סוס חום בודד מול מסלול הריצה הפכו להדהודים וההדהודים הפכו לסימני פרסות וסימני הפרסות הפכו לציור שהידיים מציירות תוך כדי ריקוד והריקוד הפך לחלק ממה שאני היום. אז מה נשאר מכל האהבות שהיו? מכל החברויות שהיו? ואם אפגוש היום את זו ששרטה בי ושרטתי בה לפני עשר שנים, מה יהיה לי להגיד לה? מה יהיה לה להגיד לי? יאללה, חזרה ליומיום, לעכשיו, ל-ללכת.
I remember nothing. (הוא הרג את עצמו בשנה שנולדתי). אני שומעת מוזיקה של לפני שלוש עשרה שנה. מעבירה את הבלגן בשולחן ממקום למקום. את הבלגן בראש מהיומיום לחלומות. בלילה בכיתי בחלום. הרגשתי כאילו עוד בית נשמט ממני. המקום הזה מלא נשים מבוגרות בגיל של אמא שלי וכל כך שונות ממנה. איבדתי את- - -. לפחות הן לא הלכו לי לאיבוד בדרך הזו. האבנים הצהובות עדין צהובות. הנעלים האדומות מהוהות מאוד אבל ממשיכות ללכת איתי. העייפות- העייפות. תמיד יש עייפות, רק לאן את לוקחת אותה עכשיו? היום כתבתי לאחד שהכיר את כל מה שהלך שם לגמרי מההתחלה שלפעמים קלוז'ר לא חייב להיות ביחד. יכול להיות גם של כל בנאדם עם עצמו. אתמול מחקתי כמה תמונות שלו. בלילה אמרתי לא זוכרת למי, שמחקתי. אפשר למחוק? מה נשאר אחרי שמוחקים? אילו רסיסים? אני עוברת ברחוב והבבואה שלי מול חנות הספרים עם התיק והג'ינס והבוקר והאולסטאר של כיכר דיזנגוף לפני מליון שנה והעור שידע את אותו סוג של קור שנים לפני כן והאוויר שמזכיר לי- מזכיר לי- מזכיר לי, מה הייתי לולי זה היה מזכיר לי אבל שעטות של סוס חום בודד מול מסלול הריצה הפכו להדהודים וההדהודים הפכו לסימני פרסות וסימני הפרסות הפכו לציור שהידיים מציירות תוך כדי ריקוד והריקוד הפך לחלק ממה שאני היום. אז מה נשאר מכל האהבות שהיו? מכל החברויות שהיו? ואם אפגוש היום את זו ששרטה בי ושרטתי בה לפני עשר שנים, מה יהיה לי להגיד לה? מה יהיה לה להגיד לי? יאללה, חזרה ליומיום, לעכשיו, ל-ללכת.
