ועוד אוסיף
שמאחורי הרבה מלחמות דת, ניתן למצוא מניעים ארציים לחלוטין - אך גיוס החיילים לא היה מתאפשר ללא הגושפנקא הדתית. למשל, מאחורי חלק ממסעות הצלב, ניתן למצוא אחת מהסיבות הנפוצות יותר למלחמות - בעיות פנים. יש בעיה - רעב, "אבטלה", אצילים משעוממים שנלחמים האחד בשני ופוגעים בהגמוניה של הכנסיה - אין בעיה! נשלח אותם לארץ הקודש "לשחרר את הקבר הקדוש", נבטיח להם את אדמות המקומות שיכבשו ואת השלל, במילא הרוב ימותו בדרך. חלק ממלחמות הדת בכלל עסקו ברצונם של השליטים להרחיב את ממלכותיהם - כגון הרבה ממלחמות האיסלאם. יותר מכל הדתות המונותאיסטיות האחרות, היהדות היא היחידה ש"חפה" משאיפות גלובליות, לפחות לפי התנ"ך. עיקר כיבושיה הם בתחומים מוגדרים, ורוב מלחמותיה אינן מלחמות דת (שוב, לפי התנ"ך שאינו המקור הכי אובייקטיבי). גם אסתכן ואומר שהמלחמות אשר מוגדרות כ"מלחמות דת" (אם בכלל התרחשו כמתואר. בקורת המקרא גורסת כי ספר יהושע אינו אמין וכי ההתנחלות נעשתה בצורה רגועה יחסית) - הן גושפנקא דתית להשתלט על שטח המחיה המובטח. במחשבה אחרת, אם סיפור הכיבוש אינו נכון, ייתכן ונכתב בשל להסביר העלמם של עמים שלמים (אשר נעלמו עקב אסימילציה) לקוראים בני תקופת בית שני... בתנ"ך כתוב על יחסים מצויינים בין ממלכת ישראל לבין ממלכות שכנות שונות (בתקופות שונות ולא כולם) אשר היו פגניות לחלוטין (חירם מלך צור, למשל) - כך שמבחינה זו, אין ספק שהיהדות הייתה לכל הפחות סבלנית כלפי עמים אחרים (אם כי בתוך העם הסיפור שונה). היהדות של היום, ובכן, זה כבר סיפור אחר. אני מרגיש קצת כמו בלעם עכשיו (אם כי לא יצאתי לקלל אף אחד).