מוסד המשפחה
גדלתי במשפחה שהרגשתי בה אאוטסיידרית, שונה. אחרי הרבה עבודה פסיכולוגית שעשיתי נראה לי שתעלומת חיי היא שאני מאוד רגישה וגם יצרית והתגובות שלי לדברים היו קשים להורים שלי, ששניהם גדלו בבתים שלא עודדו הבעת רגשות. גם שליליים, כמו כעס, למשל.
אז שנים אני לא בקשר ממש קרוב עם האחים שלי, שגרים בחו"ל. לאחרונה שניהם בעלי משפחות אז לעיתים רחוקות מאוד יוצא לי להיות בבית ההורים כשמדברים עם האחים בסקייפ ופוגשים בצאצאים או בכלות שהצטרפו למשפחה. אחת מהן מקסימה ממש ואני מתה עליה.
ובכל זאת, ישנו העניין המלאכותי שאני מרגישה, ניכור עצום בשיחות האלה. אני מרגישה את הניכור הזה גם כשאני פוגשת, לעיתים רחוקות, דודים שלי, משני הצדדים. אני מרגישה שיש המון סמול טוק ומעט מאוד דיבור שאני רואה כמשמעותי.
זה, למשל, מחגיגות יום הולדת של הימים האחרונים, בהן נתקלתי בבני משפחה. החריג היחיד הוא כשאני מצליחה לדבר עם קרוב/ה ביחידות ולנהל שיחה שבעיני היא אישית. לרוב, אפילו, יתכן שידובר ב קרוב/ה שאינ/ה ביולוגי/ת, כלומר שאין שום קשר דם אלא שוב, מדובר במי שהצטרפו למשפחה.
ונראה לי שמשהו במוסד המשפחתי, אפילו במה שנקרא "משפחה גרעינית", לא נראה לי. לא מתאים לי. זו לא יכולה להיות הדרך היחידה הנכונה לחיות. יוצא שבעצם צריך להיפגש ולדבר עם אנשים שלמעשה, לאו דווקא הייתי בוחרת לשבת ולדבר איתם בנסיבות אחרות. וכל היחסים גם בתוך המשפחה, שיש המון דברים לא מדוברים, צביעות, זיוף. שוב, סמול טוק מאוד שטחי בעיני.
אתמול בערב דיברתי בטלפון עם חבר מזה שנים - למעשה בגיל של אחד מהאחים שלי - שמבקר בארץ. אני רואה אותו פעם או פעמיים בשנה. והקשרים עבותים. מזה שנים. כלומר, אין קשר דם אבל הקרבה שלי אליו גדולה יותר מזו שיש לי עם אחי.
איך אתם ואתן מרגישות ומרגישים ביחס לזה?
זה באמת לא מקרה שלא הקמתי משפחה. אני מאמינה שיום אחד יהיה לי בן זוג, אולי זה יגרור מפגשים משפחתיים מדי פעם, אני מקווה שלא לעיתים קרובות מדי. אבל אני שמחה שלפחות במה שיש לי עליו שליטה, בחרתי לחיות חיים אחרים. אבל זה נורא שונה מהמסרים שכל החיים רק העבירו לנו, לא? על קדושת המשפחה. בעבר חשבתי שהגרעינית אכן בעל ערך משל עצמה. היום גם זה לא בטוח בכלל בעיני.
גדלתי במשפחה שהרגשתי בה אאוטסיידרית, שונה. אחרי הרבה עבודה פסיכולוגית שעשיתי נראה לי שתעלומת חיי היא שאני מאוד רגישה וגם יצרית והתגובות שלי לדברים היו קשים להורים שלי, ששניהם גדלו בבתים שלא עודדו הבעת רגשות. גם שליליים, כמו כעס, למשל.
אז שנים אני לא בקשר ממש קרוב עם האחים שלי, שגרים בחו"ל. לאחרונה שניהם בעלי משפחות אז לעיתים רחוקות מאוד יוצא לי להיות בבית ההורים כשמדברים עם האחים בסקייפ ופוגשים בצאצאים או בכלות שהצטרפו למשפחה. אחת מהן מקסימה ממש ואני מתה עליה.
ובכל זאת, ישנו העניין המלאכותי שאני מרגישה, ניכור עצום בשיחות האלה. אני מרגישה את הניכור הזה גם כשאני פוגשת, לעיתים רחוקות, דודים שלי, משני הצדדים. אני מרגישה שיש המון סמול טוק ומעט מאוד דיבור שאני רואה כמשמעותי.
זה, למשל, מחגיגות יום הולדת של הימים האחרונים, בהן נתקלתי בבני משפחה. החריג היחיד הוא כשאני מצליחה לדבר עם קרוב/ה ביחידות ולנהל שיחה שבעיני היא אישית. לרוב, אפילו, יתכן שידובר ב קרוב/ה שאינ/ה ביולוגי/ת, כלומר שאין שום קשר דם אלא שוב, מדובר במי שהצטרפו למשפחה.
ונראה לי שמשהו במוסד המשפחתי, אפילו במה שנקרא "משפחה גרעינית", לא נראה לי. לא מתאים לי. זו לא יכולה להיות הדרך היחידה הנכונה לחיות. יוצא שבעצם צריך להיפגש ולדבר עם אנשים שלמעשה, לאו דווקא הייתי בוחרת לשבת ולדבר איתם בנסיבות אחרות. וכל היחסים גם בתוך המשפחה, שיש המון דברים לא מדוברים, צביעות, זיוף. שוב, סמול טוק מאוד שטחי בעיני.
אתמול בערב דיברתי בטלפון עם חבר מזה שנים - למעשה בגיל של אחד מהאחים שלי - שמבקר בארץ. אני רואה אותו פעם או פעמיים בשנה. והקשרים עבותים. מזה שנים. כלומר, אין קשר דם אבל הקרבה שלי אליו גדולה יותר מזו שיש לי עם אחי.
איך אתם ואתן מרגישות ומרגישים ביחס לזה?
זה באמת לא מקרה שלא הקמתי משפחה. אני מאמינה שיום אחד יהיה לי בן זוג, אולי זה יגרור מפגשים משפחתיים מדי פעם, אני מקווה שלא לעיתים קרובות מדי. אבל אני שמחה שלפחות במה שיש לי עליו שליטה, בחרתי לחיות חיים אחרים. אבל זה נורא שונה מהמסרים שכל החיים רק העבירו לנו, לא? על קדושת המשפחה. בעבר חשבתי שהגרעינית אכן בעל ערך משל עצמה. היום גם זה לא בטוח בכלל בעיני.