מועדון השיטה
היום, לפני שנים, לפני הרבה שנים, עמדנו, שני צעירים, תחת חופה ענקית תחת עץ האלון הזקן, עטופים בסביבה שחוגגת את השיטה – מיסוד קשרים. כמה נוח להאשים את השיטה. נדרשו לי שנים להבין שלא ניצחתי את השיטה, נדרשו לי כמה שעות להבין שאני נגררת אחרי השיטה. הסביבה הקרובה לי היתה ממוסדת. כל חברותי נישאו ולחלקן אף היו ילדים. פערים החלו להימתח ביננו. בשיחות על קקיפיפי חיתולים לא הצלחתי להשתלב. שנתיים עברו מאז התרסקתי לאלפי רסיסים, כשהאחד והיחיד שבאמת אהבתי, עשה את הבחירה הטבעית שלו בהנחיית אביו : היא או הירושה. הירושה היתה סקסית. הירושה היתה הארץ המובטחת. הירושה היתה האישה האולטימטיבית. שנתיים של נסיונות לחזור לשפיות, הביאו אותי ממקום של עייפות להגיד "כן", כשאמרת – אם אנחנו לא מתחתנים אני עוזב אותך סופית. חשבתי שלא אוכל לעמוד בפרידה נוספת. שוב נוצחתי על ידי השיטה. ידענו עליות, ידענו מורדות, ידענו יחד וגם לחוד. לכל הקשיים שעברנו בדרך, יכולתי. פרט לדבר הקטנטן ההוא, למילה "אהבה". כל כך רציתי להיות חלק מהשיטה. לאהוב אותך כמו שאהבת אותי ולא יכולתי. לא ידעתי איך מצטרפים למועדון השיטה הזה. מאזן הכוחות ביננו לא הופר, ובעצם, מעולם לא היה מאזן. אתה אהבת. אני לא. ידעת שאני לא, ונשארת. ידעתי שמגיע לך יותר, ונשארתי. תחושה של החמצה הדדית שזורה במערכת שלנו. נוחות של שיגרה? חומות של תקווה? ניצחון החומר על הרוח? הלזה יקרא שיטה? היום, לפני שנים, לפני הרבה שנים, הכתבנו את דפי ההיסטוריה של עצמנו, הכתובת היתה על הקיר, ואנחנו, כמו כל חברי מועדון השיטה, סיידנו וצבענו את קירות ביתנו, לפחות פעמיים בשנה, לכבוד החגים, הא?... ככה זה עם כתובות על הקיר, כשהן "מסתיידות ומצטבעות", קל יותר לעין הבריאה לשזוף אותן.....
היום, לפני שנים, לפני הרבה שנים, עמדנו, שני צעירים, תחת חופה ענקית תחת עץ האלון הזקן, עטופים בסביבה שחוגגת את השיטה – מיסוד קשרים. כמה נוח להאשים את השיטה. נדרשו לי שנים להבין שלא ניצחתי את השיטה, נדרשו לי כמה שעות להבין שאני נגררת אחרי השיטה. הסביבה הקרובה לי היתה ממוסדת. כל חברותי נישאו ולחלקן אף היו ילדים. פערים החלו להימתח ביננו. בשיחות על קקיפיפי חיתולים לא הצלחתי להשתלב. שנתיים עברו מאז התרסקתי לאלפי רסיסים, כשהאחד והיחיד שבאמת אהבתי, עשה את הבחירה הטבעית שלו בהנחיית אביו : היא או הירושה. הירושה היתה סקסית. הירושה היתה הארץ המובטחת. הירושה היתה האישה האולטימטיבית. שנתיים של נסיונות לחזור לשפיות, הביאו אותי ממקום של עייפות להגיד "כן", כשאמרת – אם אנחנו לא מתחתנים אני עוזב אותך סופית. חשבתי שלא אוכל לעמוד בפרידה נוספת. שוב נוצחתי על ידי השיטה. ידענו עליות, ידענו מורדות, ידענו יחד וגם לחוד. לכל הקשיים שעברנו בדרך, יכולתי. פרט לדבר הקטנטן ההוא, למילה "אהבה". כל כך רציתי להיות חלק מהשיטה. לאהוב אותך כמו שאהבת אותי ולא יכולתי. לא ידעתי איך מצטרפים למועדון השיטה הזה. מאזן הכוחות ביננו לא הופר, ובעצם, מעולם לא היה מאזן. אתה אהבת. אני לא. ידעת שאני לא, ונשארת. ידעתי שמגיע לך יותר, ונשארתי. תחושה של החמצה הדדית שזורה במערכת שלנו. נוחות של שיגרה? חומות של תקווה? ניצחון החומר על הרוח? הלזה יקרא שיטה? היום, לפני שנים, לפני הרבה שנים, הכתבנו את דפי ההיסטוריה של עצמנו, הכתובת היתה על הקיר, ואנחנו, כמו כל חברי מועדון השיטה, סיידנו וצבענו את קירות ביתנו, לפחות פעמיים בשנה, לכבוד החגים, הא?... ככה זה עם כתובות על הקיר, כשהן "מסתיידות ומצטבעות", קל יותר לעין הבריאה לשזוף אותן.....
