בתחילת השנה היינו בברזיל. בני הדודים שלי אירגנו מפגש משפחתי. רובם הרבה יותר מבוגרים ממני, רק לדוד שצעיר מאבי ב-16 שנים יש בן ובת בסביבות הגיל שלי (הבן מבוגר בשנתיים, הבת צעירה בשנתיים). כשפגשתי את הבן נעתקו המילים מפי ונעצרה נשימתי. הוא כל כך דומה לאבא שלו, דודי האהוב, כשביקר אותנו לפני 40-50 שנה! מה קרה? שאל אותי. עניתי: אני מסתכלת עליך ורואה את אביך. בתשובה אמר לי: ואני מסתכל עליך ורואה את אמך. אז אני לא רואה את אמי כשאני מביטה במראה, אך אמירות כמו של בן דודי מוכיחות לי את זה.
אבי נפטר ממחלה לפני המון שנים. יום ההולדת הכי קשה שלי היה בשנה בה הפכתי להיות מבוגרת ממנו. הייתי רוצה אצלי קצת יותר מהאופי הנוח שלו.
לא לזה התכוונת, את שואלת על התנהגויות שלנו.
אני חושבת שההתנהלות שלי עם הנכדים שלי מאד מושפעת מהאהבה הענקית והחום של הורי לנכדים- ילדיו של אחי וילדי. אבי ז"ל הספיק להכיר את הנכד הבכור שלו. אני זוכרת אותו מסיע את הפעוט ברחבי החצר בתוך מריצה, והזאטוט מאושר. באחד מחגי ל"ג בעומר האיש שלי (שלא הכיר את אבי) הביא עצים למדורה שהדלקנו מתחת לחצר שלנו בעזרת מריצה, ואז הכניס כל פעם ילד אחר למריצה והסיע אותו מסביב. כל כך התרגשתי לראות את זה....