מועמדות חדשה...
החיים הטובים והילדה החרשת מה אני זוכרת? אני זוכרת שכל הבגדים שלי היו עם שני כיסים קטנים על החזה. הכיסים נועדו, כמובן, עבור מכשירי השמיעה בצורתם המקובלת מלפני 25 שנה: קופסאות קטנות עם חוטים ארוכים. מה עוד זכור לי? זכור לי שבאתי כל בוקר לגן טרום-חובה, ושם הורידו ממני את מכשירי השמיעה הרגילים והמירו אותם בקופסא אחת גדולה שנקשרה ברתמה על החזה. אני גם זוכרת שבגן ההוא היתה חצר ענקית עם דשא. בהפסקות כל הילדים נעמדו בצדדים מרוחקים של החצר, צעקו אחד לשני והופתעו תמיד מחדש לאיזה מרחק ניתן לשמוע עם המכשירים המיוחדים של הגן. עוד אני זוכרת שאחרי הצהריים לקחו אותי למקום אחר. שם החצר היתה מכוסה בטון, כל הילדים לבשו מדים עם עניבות (גם הבנות) ושיחקו הרבה במשחק מאוד דומה ל"דג מלוח": לילדים ההם לא היו מכשירי שמיעה. רק כשגדלתי קצת, הבנתי שהייתי במקום שלא הייתי אמורה להמצא בו בכלל. הוריי לא ראו בעין יפה את הנסיון מצד אנשי החינוך דאז לסגור את הילדים כבדי השמיעה והחרשים במסגרות נפרדות, וביקשו במיוחד מצוות המורים בבית ספרו של אחי הגדול שירשו לי לבוא לשיעורי אחרי הצהריים, למרות שבכלל הייתי בגיל הגן ועדיין לא דיברתי כל כך ברור. לדבר ברור ממש יכולתי רק לקראת סוף התיכון, אחרי שנים רבות שהתאפיינו בשילוב של שיעורים רבים עם קלינאיות תקשורת עם תיקונים עצמיים כתוצאה מהערות מצד החברים ("מה את צועקת?", "למה את לוחשת?" ולהבדיל, "התכוונת ל'ציון' או ל'זיון'?"). אני לא זוכרת שצחקו עליי בגלל היותי חרשת. בכיתה ד' הגיעה ילדה חדשה לשכונה, אבל למזלי הנסיון שלה להפוך לפופולרית באמצעות הלעגה עליי לא התקבל בעין יפה על ידי הילדים האחרים. מה שכן, גילו סקרנות, ובמיוחד אני זוכרת בהקשר זה את התקופה בכיתה ח' כשאחת קטנה מכיתה ב' עקבה אחריי לכל מקום, נדבקה אליי בהפסקות ושאלה אותי "מה זה הדברים האלה שיש לך באוזניים?". ילדים קטנים מאוד אני שואלת גם היום בחזרה מה אמר הזאב כשכיפה אדומה שאלה אותו למה יש לו עיניים גדולות כל כך ("כדי לראות אותך טוב יותר!"). עד שמגיעים לשלב האזניים ומה שיש בהן, הם כבר יודעים את התשובה ומשלימים לי בהתלהבות את המשפט: "כדי לש-מו-ע אותך טוב יותר!". אני גם לא זוכרת שהסתרתי את המכשירים. ממילא זה לא היה אפשרי: כבר בכיתה א' הייתי בחוג ריקוד, במקרה אצל אחת חסיה מירושלים (שקראתי לה "חסה" והפקתי תועלת מזה שחשבו שאני סתם לא מדברת ברור) ושם, כמובן, אספו את השיער. לא לקח הרבה זמן לגלות שגם ככה לא רואים אותם, את המכשירים. אנשים לא קולטים שבן אדם רגיל לחלוטין, שעושה כל מה שהם עושים, יכול להיות חרש. לפעמים הם מסרבים להאמין גם אם מצביעים להם במפורש על המכשירים. זכורה לי במיוחד האישה שבתחנת אוטובוס אחת אמרה לי בפסקנות שיש לי מבטא רוסי. עניתי לה שלא, יש לי מבטא של חרשים, וזה נגמר בכך שהיא צעקה עליי: "אל תשקרי לי! את רוסייה!". זה לא אומר שתמיד הכל היה ורוד. היו מאבקים כמעט אלימים עם קלינאיות תקשורת, שהתעקשו לצפות ממני לחזור אחריהן כמו תוכי: "טה-טה-טה. טה-טה-טה", ועם ההורים שחשבו שקלינאית התקשורת חייבת להיות זו שיודעת יותר טוב ("תמשיכי ככה ואף אחד אף פעם לא יבין מה שאת אומרת!"). מחנכות תמיד התלוננו בפרצוף אבל: "היא בכלל לא מקשיבה בשיעורים". בכיתה ו' היו לא-מעט כאבי לב ובכי כי בכיתה ובצופים איתרע מזלי ליפול על קבוצה של קשקשניות, שהעדיפו בכל מצב רק להתיישב על הארץ ולהתחיל לרכל, כאשר אני לא מבינה מילה. בתיכון הייתי במקום שבו מסרו הודעות לתלמידים במערכת כריזה, ושכחו תמיד להגיד לי, כך שאם לדוגמא הודיעו על סיור למחרת – אני פספסתי אותו. במעבר ליסודי, לתיכון, לצבא, לכל מקום היה עליי לשכנע את ראש הכרוב התורן שאני מסוגלת לעמוד בדרישות, ואולי אפילו, לא יאומן כי יסופר, להתעלות עליהן במקצת. למרות כל זאת, ואולי גם קצת בזכות כל זאת, אני היום אדם עצמאי למדי. הקשיים עזרו ללמוד אותי שמה שלא משיגים בדרך אחת, משיגים בדרך אחרת. כיום הדבר נכון פי כמה: אם אי אפשר לדבר בטלפון, יש הודעות טקסט. אם אין פלאפון, יש פקס. ואם אין פקס, יש דואר אלקטרוני. אם אין דואר אלקטרוני יש את מוקד התיווך של 'סלקום'. אם המוקד סגור, אפשר תמיד לחלק פקודות בפלאפון לצד ב' חסר האונים. מי אמר שאין יתרונות במצב? הכל בעין המתבונן.
החיים הטובים והילדה החרשת מה אני זוכרת? אני זוכרת שכל הבגדים שלי היו עם שני כיסים קטנים על החזה. הכיסים נועדו, כמובן, עבור מכשירי השמיעה בצורתם המקובלת מלפני 25 שנה: קופסאות קטנות עם חוטים ארוכים. מה עוד זכור לי? זכור לי שבאתי כל בוקר לגן טרום-חובה, ושם הורידו ממני את מכשירי השמיעה הרגילים והמירו אותם בקופסא אחת גדולה שנקשרה ברתמה על החזה. אני גם זוכרת שבגן ההוא היתה חצר ענקית עם דשא. בהפסקות כל הילדים נעמדו בצדדים מרוחקים של החצר, צעקו אחד לשני והופתעו תמיד מחדש לאיזה מרחק ניתן לשמוע עם המכשירים המיוחדים של הגן. עוד אני זוכרת שאחרי הצהריים לקחו אותי למקום אחר. שם החצר היתה מכוסה בטון, כל הילדים לבשו מדים עם עניבות (גם הבנות) ושיחקו הרבה במשחק מאוד דומה ל"דג מלוח": לילדים ההם לא היו מכשירי שמיעה. רק כשגדלתי קצת, הבנתי שהייתי במקום שלא הייתי אמורה להמצא בו בכלל. הוריי לא ראו בעין יפה את הנסיון מצד אנשי החינוך דאז לסגור את הילדים כבדי השמיעה והחרשים במסגרות נפרדות, וביקשו במיוחד מצוות המורים בבית ספרו של אחי הגדול שירשו לי לבוא לשיעורי אחרי הצהריים, למרות שבכלל הייתי בגיל הגן ועדיין לא דיברתי כל כך ברור. לדבר ברור ממש יכולתי רק לקראת סוף התיכון, אחרי שנים רבות שהתאפיינו בשילוב של שיעורים רבים עם קלינאיות תקשורת עם תיקונים עצמיים כתוצאה מהערות מצד החברים ("מה את צועקת?", "למה את לוחשת?" ולהבדיל, "התכוונת ל'ציון' או ל'זיון'?"). אני לא זוכרת שצחקו עליי בגלל היותי חרשת. בכיתה ד' הגיעה ילדה חדשה לשכונה, אבל למזלי הנסיון שלה להפוך לפופולרית באמצעות הלעגה עליי לא התקבל בעין יפה על ידי הילדים האחרים. מה שכן, גילו סקרנות, ובמיוחד אני זוכרת בהקשר זה את התקופה בכיתה ח' כשאחת קטנה מכיתה ב' עקבה אחריי לכל מקום, נדבקה אליי בהפסקות ושאלה אותי "מה זה הדברים האלה שיש לך באוזניים?". ילדים קטנים מאוד אני שואלת גם היום בחזרה מה אמר הזאב כשכיפה אדומה שאלה אותו למה יש לו עיניים גדולות כל כך ("כדי לראות אותך טוב יותר!"). עד שמגיעים לשלב האזניים ומה שיש בהן, הם כבר יודעים את התשובה ומשלימים לי בהתלהבות את המשפט: "כדי לש-מו-ע אותך טוב יותר!". אני גם לא זוכרת שהסתרתי את המכשירים. ממילא זה לא היה אפשרי: כבר בכיתה א' הייתי בחוג ריקוד, במקרה אצל אחת חסיה מירושלים (שקראתי לה "חסה" והפקתי תועלת מזה שחשבו שאני סתם לא מדברת ברור) ושם, כמובן, אספו את השיער. לא לקח הרבה זמן לגלות שגם ככה לא רואים אותם, את המכשירים. אנשים לא קולטים שבן אדם רגיל לחלוטין, שעושה כל מה שהם עושים, יכול להיות חרש. לפעמים הם מסרבים להאמין גם אם מצביעים להם במפורש על המכשירים. זכורה לי במיוחד האישה שבתחנת אוטובוס אחת אמרה לי בפסקנות שיש לי מבטא רוסי. עניתי לה שלא, יש לי מבטא של חרשים, וזה נגמר בכך שהיא צעקה עליי: "אל תשקרי לי! את רוסייה!". זה לא אומר שתמיד הכל היה ורוד. היו מאבקים כמעט אלימים עם קלינאיות תקשורת, שהתעקשו לצפות ממני לחזור אחריהן כמו תוכי: "טה-טה-טה. טה-טה-טה", ועם ההורים שחשבו שקלינאית התקשורת חייבת להיות זו שיודעת יותר טוב ("תמשיכי ככה ואף אחד אף פעם לא יבין מה שאת אומרת!"). מחנכות תמיד התלוננו בפרצוף אבל: "היא בכלל לא מקשיבה בשיעורים". בכיתה ו' היו לא-מעט כאבי לב ובכי כי בכיתה ובצופים איתרע מזלי ליפול על קבוצה של קשקשניות, שהעדיפו בכל מצב רק להתיישב על הארץ ולהתחיל לרכל, כאשר אני לא מבינה מילה. בתיכון הייתי במקום שבו מסרו הודעות לתלמידים במערכת כריזה, ושכחו תמיד להגיד לי, כך שאם לדוגמא הודיעו על סיור למחרת – אני פספסתי אותו. במעבר ליסודי, לתיכון, לצבא, לכל מקום היה עליי לשכנע את ראש הכרוב התורן שאני מסוגלת לעמוד בדרישות, ואולי אפילו, לא יאומן כי יסופר, להתעלות עליהן במקצת. למרות כל זאת, ואולי גם קצת בזכות כל זאת, אני היום אדם עצמאי למדי. הקשיים עזרו ללמוד אותי שמה שלא משיגים בדרך אחת, משיגים בדרך אחרת. כיום הדבר נכון פי כמה: אם אי אפשר לדבר בטלפון, יש הודעות טקסט. אם אין פלאפון, יש פקס. ואם אין פקס, יש דואר אלקטרוני. אם אין דואר אלקטרוני יש את מוקד התיווך של 'סלקום'. אם המוקד סגור, אפשר תמיד לחלק פקודות בפלאפון לצד ב' חסר האונים. מי אמר שאין יתרונות במצב? הכל בעין המתבונן.
