MOTHERHOOD2011
New member
מועקה נפשית גדולה
שלום לכולם,
אני בתקופה לא קלה בכלל!!!ויש לי כרגע סלע על הלב,ואני מרגישה שאני לקראת התפרקות!
כבר 3 חודשים שאני לא מוצאת עבודה! ובמקביל אני מתמודדת עם המון דברים לא קלים,כמו יחסים מורכבים עם אבא,יחסים מורכבים עם אחות (יחידה אגב),לחץ לא קטן מצד הבעל שאני לא עובדת,ולאחרונה...ביום שישי האחרון (אחרי שבועיים שלא הגענו אליהם,כי אבא שלי הגיע אלינו לסופ"ש)היה סוג של פיצוץ עם חמותי.
אני רוצה להקדים ולהסביר מה גרם לפיצוץ הזה...כבר 18 שנה שאני עם בעלי,ותמיד המשפחה שלו ידעה לשפוט אותי על כל דבר,ואף פעם לא לקבל אותי כמו שאני בדיוק.ותמיד היתה להם דיעה בכל עניין,וחמותי יש לה גם נטיה להתערב בעניינים שלא שלה!ואני לרוב הייתי בולעת את הצפרדעים בזו אחר זו,וסופגת. כיום יש לנו ילד מקסים בן 4 והדברים קצת השתנו,וכל מה שנוגע אליו אני עומדת על דעתי האיתנה,וממש לא נותנת לחמותי להחליט או להשפיע.ואני זו שמחליטה בנוגע אליו!
בכל אופן,מאז שאני לא עובדת(ולצערי הרב זה קרה כמה פעמים בחיי,שהייתי בתקופות ללא עבודה!)ואנחנו מגיעים כמעט כל שישי להורים,אני מרגישה שאני צריכה לשחק איזה משחק ולהעמיד פנים שהכל בסדר.ושזו הצגה שמשחקת כל שישי מחדש עם אותם השחקנים! והתחושה שלי,כשאני שם,היא התעלמות מצידם(לדוגמא: הסתפרתי קצר(שינוי משמעותי)והם לא טרחו להגיד לי כלום על השינוי!),בקושי אומרים שלום(לבעלי אחות אחת גדולה,ולה יש שני ילדים בני 17 ו-12 ושניהם גם לא אומרים לי שלום ובקושי מדברים איתי-בעיקר הבן.וגם הבעל בכלל לא מחליף איתי מילה,ממש כמו זרים!)...אף פעם לא שואלים לשלומי,איך עבר השבוע שלי(במיוחד שכרגע אני לא עובדת ובבית)מתייחסים בעיקר לבן שלי,ולבעלי. יש תחושה של זלזול וחוסר הערכה כלפיי,כי איני עובדת.ובעלי עובד קשה ומחזיק אותנו.(וזה לא שאני לא עושה כלום! אני מחפשת והולכת לריאיונות,אבל המצב קשה מאוד בשוק העבודה,והדרישות גבוהות,ולא ממש מזמנים אותי כל שני וחמישי לריאיון)כאילו,שאם אני לא עובדת,אז אני לא בן אדם בעיניהם!
אני מרגישה גם לפעמים קצת עוקצנות בדיבור שלהם כלפיי,ויש יציאות ממש מסריחות גם...
בכל אופן,נחזור לשישי האחרון...אני כתוצאה מהחוסר עבודה,מאוד טעונה ומתוסכלת,וקשה לי נורא בפנים,ובנוסף אני לא נהנית בכלל לבוא אליהם(כמו שהסברתי למה) אבל אני עושה את המאמץ בשביל בעלי ובשביל בני,ואותו ערב היו כמה קטעים ברצף שעשו לי רע בנשמה...ואז,כשישבנו מול הטלויזיה,חמותי היתה במטבח,והבן שלי בא לצאת החוצה מהדלת,בעקבות הבן דוד שלו...ואני הרמתי את קולי ואמרתי לו: ליאור,לא לצאת! והוא כבר היה עם רגל אחת בחוץ.ודאגתי שלא ייפול או במדרגות או משהו כזה...ואז גברת חמותי פתאום באה לדלת מהמטבח,ואמרה בטון מזלזל:"הוא לא יוצא..." (תרגום: מה את מדברת שטויות?)וכהרגלה מתערבת במה שלא צריכה להתערב! ובאותה שניה שהיא אמרה לי את זה,אני פשוט התפרצתי עליה כמו הר געש שמתפרץ,והרמתי עליה צעקה חזקה! ואמרתי לה שאיך היא בכלל יודעת,היא היתה במטבח,היא לא ראתה! והיא כמובן כתגובה,צעקה חזרה ואמרה: "אל תצעקי עליי!",והלב שלי דפק בחוזקה,כי אני לא נוהגת בדר"כ להתנהג ככה,אבל כבר לא יכולתי יותר!!! הכל גלש!לא יכולתי לשמור בבטן יותר.נמאס לי מהצביעות שלהם כלפיי! כי אני יודעת שגם להם יש מטען כלפיי. והכי משגע אותי,שבעלי עוד אומר לי-לכי תבקשי ממנה סליחה שהרמת עליה את הקול. כי הוא עצמו מפחד מהתמודדות מולה,והוא מת מפחד שהכל יתערער ביחסים,שהוא לא אומר אף פעם כלום,ושומר הכל בבטן,ומתנהג כאילו הוא אחד מהאו"ם! ואני צריכה להילחם את המלחמות שלי מולם לבדדדדדדדדדד! וזה כל כך לא הוגן! הוא בעלי,והוא צריך לתמוך בי! וזו גם המשפחה שלו!למה אני צריכה לסבול יחס כזה? בגלל שאני מובטלת אז אני פחות בן אדם טוב? פחות שווה? ואני החלטתי להתרחק מהם,ולא לבוא לאכול בימי שישי.אבל כמובן שזה לא יכול להימשך זמן ארוך מידי ככה.וכמובן שאני לא יכולה לדרוש גם מבעלי להתרחק מהם.אבל אני לא יכולה יותר עם העמדות הפנים האלה! ועם היחס המגעיל שלהם כלפיי! ואני כבר כמה ימים אוכלת את עצמי מבפנים מה לעשות?????????? ולא ישנתי בלילה מרוב מחשבות...ואני פשוט מרוסקת!ואני מרגישה שאני עושה לעצמי עוול גדול בגללם. אבל זה פשוט משפיע עליי נורא.ואני רוצה לצעוק להם את מה שאני מרגישה! שיידעו איך הם נותנים לי להרגיש!הם שופטים אותי כל הזמן,כאילו אני כל שישי מופיעה לבית משפט,כאילו ביצעתי פשע נוראי! למה זה מגיע לי??? גם ככה קשה לי עם כל התקשורת עם משפחתי (אבא,אמא ואחותי)ואני אוכלת מהם לא מעט חרא ועוגמת נפש,כי היחסים בינינו מאוד מורכבים,ויש המון מטענים רגשיים,אז למה אני צריכה גם את החרא מהמשפחה שלו? למה? אני רוצה רוגע ושמחה בחיי,ולא עצב וכאב!!!
חברתי הטובה אמרה לי שלדעתה אני חייבת להוציא את הדברים החוצה ולדבר עם חמותי וגיסתי ולהגיד להן מה אני מרגישה,ואיך הן מתייחסות אליי.אבל אני יודעת שאיך שאעשה את זה,הן יתקפו אותי (הן ממש מחנה אחד מולי) בכל הכוח! ומצד שני,אני לא יכולה להמשיך לאכול את עצמי ככה...זה לא ייתכן!
הייתי שמחה לשמוע את דיעותכם השונות,ולקבל עזרה להחליט.
תודה מראש על תגובותיכם...
ויום טוב,למרות הכל
שלום לכולם,
אני בתקופה לא קלה בכלל!!!ויש לי כרגע סלע על הלב,ואני מרגישה שאני לקראת התפרקות!
כבר 3 חודשים שאני לא מוצאת עבודה! ובמקביל אני מתמודדת עם המון דברים לא קלים,כמו יחסים מורכבים עם אבא,יחסים מורכבים עם אחות (יחידה אגב),לחץ לא קטן מצד הבעל שאני לא עובדת,ולאחרונה...ביום שישי האחרון (אחרי שבועיים שלא הגענו אליהם,כי אבא שלי הגיע אלינו לסופ"ש)היה סוג של פיצוץ עם חמותי.
אני רוצה להקדים ולהסביר מה גרם לפיצוץ הזה...כבר 18 שנה שאני עם בעלי,ותמיד המשפחה שלו ידעה לשפוט אותי על כל דבר,ואף פעם לא לקבל אותי כמו שאני בדיוק.ותמיד היתה להם דיעה בכל עניין,וחמותי יש לה גם נטיה להתערב בעניינים שלא שלה!ואני לרוב הייתי בולעת את הצפרדעים בזו אחר זו,וסופגת. כיום יש לנו ילד מקסים בן 4 והדברים קצת השתנו,וכל מה שנוגע אליו אני עומדת על דעתי האיתנה,וממש לא נותנת לחמותי להחליט או להשפיע.ואני זו שמחליטה בנוגע אליו!
בכל אופן,מאז שאני לא עובדת(ולצערי הרב זה קרה כמה פעמים בחיי,שהייתי בתקופות ללא עבודה!)ואנחנו מגיעים כמעט כל שישי להורים,אני מרגישה שאני צריכה לשחק איזה משחק ולהעמיד פנים שהכל בסדר.ושזו הצגה שמשחקת כל שישי מחדש עם אותם השחקנים! והתחושה שלי,כשאני שם,היא התעלמות מצידם(לדוגמא: הסתפרתי קצר(שינוי משמעותי)והם לא טרחו להגיד לי כלום על השינוי!),בקושי אומרים שלום(לבעלי אחות אחת גדולה,ולה יש שני ילדים בני 17 ו-12 ושניהם גם לא אומרים לי שלום ובקושי מדברים איתי-בעיקר הבן.וגם הבעל בכלל לא מחליף איתי מילה,ממש כמו זרים!)...אף פעם לא שואלים לשלומי,איך עבר השבוע שלי(במיוחד שכרגע אני לא עובדת ובבית)מתייחסים בעיקר לבן שלי,ולבעלי. יש תחושה של זלזול וחוסר הערכה כלפיי,כי איני עובדת.ובעלי עובד קשה ומחזיק אותנו.(וזה לא שאני לא עושה כלום! אני מחפשת והולכת לריאיונות,אבל המצב קשה מאוד בשוק העבודה,והדרישות גבוהות,ולא ממש מזמנים אותי כל שני וחמישי לריאיון)כאילו,שאם אני לא עובדת,אז אני לא בן אדם בעיניהם!
אני מרגישה גם לפעמים קצת עוקצנות בדיבור שלהם כלפיי,ויש יציאות ממש מסריחות גם...
בכל אופן,נחזור לשישי האחרון...אני כתוצאה מהחוסר עבודה,מאוד טעונה ומתוסכלת,וקשה לי נורא בפנים,ובנוסף אני לא נהנית בכלל לבוא אליהם(כמו שהסברתי למה) אבל אני עושה את המאמץ בשביל בעלי ובשביל בני,ואותו ערב היו כמה קטעים ברצף שעשו לי רע בנשמה...ואז,כשישבנו מול הטלויזיה,חמותי היתה במטבח,והבן שלי בא לצאת החוצה מהדלת,בעקבות הבן דוד שלו...ואני הרמתי את קולי ואמרתי לו: ליאור,לא לצאת! והוא כבר היה עם רגל אחת בחוץ.ודאגתי שלא ייפול או במדרגות או משהו כזה...ואז גברת חמותי פתאום באה לדלת מהמטבח,ואמרה בטון מזלזל:"הוא לא יוצא..." (תרגום: מה את מדברת שטויות?)וכהרגלה מתערבת במה שלא צריכה להתערב! ובאותה שניה שהיא אמרה לי את זה,אני פשוט התפרצתי עליה כמו הר געש שמתפרץ,והרמתי עליה צעקה חזקה! ואמרתי לה שאיך היא בכלל יודעת,היא היתה במטבח,היא לא ראתה! והיא כמובן כתגובה,צעקה חזרה ואמרה: "אל תצעקי עליי!",והלב שלי דפק בחוזקה,כי אני לא נוהגת בדר"כ להתנהג ככה,אבל כבר לא יכולתי יותר!!! הכל גלש!לא יכולתי לשמור בבטן יותר.נמאס לי מהצביעות שלהם כלפיי! כי אני יודעת שגם להם יש מטען כלפיי. והכי משגע אותי,שבעלי עוד אומר לי-לכי תבקשי ממנה סליחה שהרמת עליה את הקול. כי הוא עצמו מפחד מהתמודדות מולה,והוא מת מפחד שהכל יתערער ביחסים,שהוא לא אומר אף פעם כלום,ושומר הכל בבטן,ומתנהג כאילו הוא אחד מהאו"ם! ואני צריכה להילחם את המלחמות שלי מולם לבדדדדדדדדדד! וזה כל כך לא הוגן! הוא בעלי,והוא צריך לתמוך בי! וזו גם המשפחה שלו!למה אני צריכה לסבול יחס כזה? בגלל שאני מובטלת אז אני פחות בן אדם טוב? פחות שווה? ואני החלטתי להתרחק מהם,ולא לבוא לאכול בימי שישי.אבל כמובן שזה לא יכול להימשך זמן ארוך מידי ככה.וכמובן שאני לא יכולה לדרוש גם מבעלי להתרחק מהם.אבל אני לא יכולה יותר עם העמדות הפנים האלה! ועם היחס המגעיל שלהם כלפיי! ואני כבר כמה ימים אוכלת את עצמי מבפנים מה לעשות?????????? ולא ישנתי בלילה מרוב מחשבות...ואני פשוט מרוסקת!ואני מרגישה שאני עושה לעצמי עוול גדול בגללם. אבל זה פשוט משפיע עליי נורא.ואני רוצה לצעוק להם את מה שאני מרגישה! שיידעו איך הם נותנים לי להרגיש!הם שופטים אותי כל הזמן,כאילו אני כל שישי מופיעה לבית משפט,כאילו ביצעתי פשע נוראי! למה זה מגיע לי??? גם ככה קשה לי עם כל התקשורת עם משפחתי (אבא,אמא ואחותי)ואני אוכלת מהם לא מעט חרא ועוגמת נפש,כי היחסים בינינו מאוד מורכבים,ויש המון מטענים רגשיים,אז למה אני צריכה גם את החרא מהמשפחה שלו? למה? אני רוצה רוגע ושמחה בחיי,ולא עצב וכאב!!!
חברתי הטובה אמרה לי שלדעתה אני חייבת להוציא את הדברים החוצה ולדבר עם חמותי וגיסתי ולהגיד להן מה אני מרגישה,ואיך הן מתייחסות אליי.אבל אני יודעת שאיך שאעשה את זה,הן יתקפו אותי (הן ממש מחנה אחד מולי) בכל הכוח! ומצד שני,אני לא יכולה להמשיך לאכול את עצמי ככה...זה לא ייתכן!
הייתי שמחה לשמוע את דיעותכם השונות,ולקבל עזרה להחליט.
תודה מראש על תגובותיכם...
ויום טוב,למרות הכל
