הכתבה ב'הארץ'
זה
הלינק לכתבה
וזה תוכנה:
מופע המחול החדש של אהד פישוף ונועה צוק הוא טקס מרהיב וחתרני
המופע, "רקונטו קון", משתמש בתנועה, מוזיקה ואף בשפת האספרנטו כדי לקעקע כל אחיזה בשפה, ייצוג או צורך להבין, וככזה הוא מזמין אותנו לחוות במקום לפענח
כל חובב מחול שביקש אי פעם להזמין חבר או בן משפחה להצטרף אליו למופע, נתקל ודאי בטענה: "אני לא מבין מחול". רַקוֹנְטוֹ קוּן, יצירתם החדשה של נועה צוק ואהד פישוף, מציעה את האפשרות שאין איזה "מה" שיש להבינו, אלא "איך". זוהי עבודה על שפה, כזו המורכבת מתנועות ועיצורים, עוד בטרם הפכו למסמנים של משהו אחר. היא חוגגת את האופן שבו עושים דברים עם מלים, עם צעדים, ולא את המשמעות שהם לכאורה מייצגים.
היצירה, אשר מתרחשת בחלל הגלריה הרב־תכליתית במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, בנויה ממחול, שירה, וידיאו, נגינה חיה ופעולות שונות, אשר יוצרים יחד סדרה של טקסים מומצאים, שקהל הצופים כמו מוזמן להיות עד להם, מבלי להבין את פשרם. תחילה נכנסים היוצרים עצמם, צוק ופישוף, בלווית הרקדנית שין-יי שיאנג. פישוף מרכיב משקפי שמש גדולים וכהים, נעמד בחזה נפוח, רגלו האחת על הכיסא בעמדת הסאונד, ושר קטע מלא בחשיבות עצמית. צוק חובשת כובע מצחייה שקוף, מתיישבת בכיסא סמוך אליו, שממנו תכבה ותדליק את האור במהלך המופע, בחירה דרמטורגית תמוהה שלא מתבררת גם בתום המופע, שכן היא מותירה אותה חסרת מעש במשך מרבית הזמן, מתבוננת-מפקחת על הכוריאוגרפיה ותו לא. שיאנג פונה אל כל אחת מפאות החדר לאורכן ישוב הקהל וקדה בטקסיות מדודה ומוקפדת. בהמשך יצטרפו אליה הרקדן מתן דוד והרקדנית אורי קרול, אל טקס פתיחה שבו נעמדים שלושת הרקדנים מול צמד היוצרים, מרכינים את ראשם ומניחים לגו לזלוג אט אט מטה, עד שידיהם אוחזות בהצלבה בקרסוליים. הם מתקדמים כך, בשורה אחת, ראש בין הרגליים, עד שהם מגיעים אל היוצרים, אז מחצרץ פישוף תרועת מלחמה במשרוקית הצעצוע שלו ומתיישב.
מכאן והלאה משחקת היצירה באפשרויות הכוריאוגרפיות של כל אחד מן הצירופים האפשריים של סולו, דואט ושלישייה, ובינות להם נשזרים מעמדים מוזיקליים משונים. באחד, אחת הרקדניות מאירה את פניה בפנס ומשמיעה סדרה של צקצוקים. באחר, לקול שירתו של פישוף, מוקרנת על הקיר האחורי סדרה של דימויים מתחלפים שבה פניהם של הרקדנים והיוצרים ממוזגים זה בזה במעין קולאז' מונוכרומטי, בני כלאיים שנראים מוכרים אך בו זמנית גם זרים. בטקס נוסף, הרקדנים שרועים על הקרקע, ממלאים את החלל בקולם במה שניתן להגדיר כנע בין פיהוק מובלע להמהום שירה. אז מצטרף אליהם פישוף, אשר מתקדם תחילה על ברכיו, תוך פנייה אל הקהל בנימה מסבירה, ואז נעמד על רגליו, ובשצף גואה הופך לנביא עיוור המטיף לקהל השומעים, והרקדנים מחרים מחזיקים אחריו, שואגים כעדת זאבים.
מרבית הטקסטים המופיעים ביצירה מבוצעים באספרנטו, השפה הבינלאומית שיצר אליעזר לודוויג זמנהוף בשלהי המאה התשע-עשרה. אני בספק אם בהופעה בה נכחתי היה בקהל איש מבין שני מיליון דוברי השפה בעולם, ובכל זאת ניתן היה להבין את המתרחש כאשר צוק ספרה בקול, או כאשר פישוף סיפר סיפור, מפני שממש כשם שטען לודוויג ויטגנשטיין בספרו "חקירות פילוסופיות", נוכחנו לדעת כי משמעותו של ביטוי נובעת מתוך השימוש שנעשה בו בפועל – כלומר מתוך "משחק הלשון" שבו הוא מתפקד. ויטגנשטיין מסביר כי אנו מעניקים משמעות למלים בכך שאנו משתמשים בהן באופן מסוים ולא אחר, ואם נשנה את אופן השימוש בהן, הן אכן יהיו בעלות משמעות אחרת. כך, למשל, נוכל להשתמש במלה "מחול" כדי לציין סוג מסוים של פעילות המתרחשת בשבט נידח באוסטרליה, באולם תיאטרון בסנט פטרבורג, או בגלריה עכשווית לאמנות בתל אביב.
ניתן לפיכך לראות את העבודה כסדרה של "משחקי לשון" ויטגנשטייאניים, אשר בוחנים את מרכיבי השפה – המילולית, התנועתית והבימתית – כדי לשאול: איך, בעצם, מספרים סיפור? משמעות הביטוי 'רַקוֹנְטוֹ קוּן' באספרנטו היא "סיפור עִם", והיצירה משלימה את המשפט: סיפור מספרים עם מלים, צלילים, מחוות, דימויים, תנועות, עיצורים. רקונטו קון נותרת במפגיע בשכבה הזו, החיצונית, הטכנית לכאורה, מתמקדת באופן שבו מסופר הסיפור, ולא חודרת "עמוק" יותר אל מישור התוכן, מפני שגלומה בה טענה: הכל פרפורמנס. המשמעות היא תוצאה ישירה של האופן שבו היא מבוצעת.
והאופן שבו מבוצעת העבודה הוא מרהיב. היצירה עשירה בתנועה רהוטה ומדויקת לא פחות משהיא חושנית ומלאת עסיס. ייחודו של התחביר התנועתי הוא בצלילותו - כל מחווה מובחנת היטב מזו שקדמה לה, ומבוצעת בבהירות ובדיוק, וכל רקדן מעניק לתנועה נופך אישי, טוען אותה בכוונה פרטית אך ניכרת. מפליאה לעשות אורי קרול, שתנועתה כמו נובעת מהכרח פנימי עמוק, וכל סיבוב של האגן, שליחת הרגל מעלה או הושטת הידיים לפנים הם חיוניים בביצועה, כל קפיצה נחוצה, כל כוונה טהורה. האתגר שמציבה השפה התנועתית בפני הרקדנים הוא רב, שכן היא מורכבת מבליל שפות אחרות: עבודת רגליים השאולה מן הבלט הקלאסי לצד רקיעות פולחן שבטי, מחוות דרמטיות והבעות פנים לצד הפשטה תנועתית נוסח גאגא – כולן מבוצעות במסגרת מוזיקלית מוקפדת, חיה, שמציגה עצמה מעת לעת כעיקרון המארגן את התנועה, כאשר הרקדנים מכפיפים צעדיהם לתבנית הריתמית שמכתיב פישוף בנגינה. גם המוזיקה מורכבת משעטנז סגנוני ייחודי – כלי הקשה מסורתיים מעץ, צעצועים מוזיקליים, רחשים אלקטרוניים, שירה וקולות שונים שמפיקים הרקדנים משמשים בערבוביה בניצוחו של פישוף, ומהדהדים בחלל הגלריה באופן שכמו עוטף את הצופים, מערסל אותם ומובילם רגע אחר רגע ביצירה.
אופיה האקלקטי של היצירה, השואל וממזג מכל הבא ליד, בא אם כן לידי ביטוי בכל רבדיה – בתנועה, במוזיקה, בדימויים המוקרנים וגם בשפה המדוברת בה, שכן האספרנטו היא אסופה בעצמה; זמנהוף השכיל לבסס את השפה שהמציא על מלים קיימות משפות אחרות שכבר נעשו בינלאומיות. אולם בסופו של דבר, הסגנון האקלקטי של היצירה חותר תחת מערכת הייצוג של השפה, משום שהוא מנתק בין מסמנים לבין מסומנים, ובין הסגנונות המצוטטים בה לבין הקשרם ההיסטורי המקורי. ברוח זו, היצירה נחתמת בטקס אשכבה למובן, לשפה, להבעה: בתמונת הסיום, שיאנג עומדת בבהונות מורמות ובעקבים צמודים, פוערת פיה באימה, כשידיה אוחזות זו בזו באגרוף אל מול פניה. היא מהדסת בחלל כבובת פח המופעלת על ידי קפיץ, ואז מתיישבת על כיסא שהניחו בפניה הרקדנים הנותרים. השניים מכסים אותה ביריעת בד שחורה גדולה, ממש כשם שרגע לאחר מכן מכסה החושך כשמיכה את היושבים סביב והעבודה באה אל סופה. הבנתם?
[
כאן ניתן לצפות בוידאו קצר מהמופע]
