כסיל בכסות עצמו
New member
מוצאי שבת
את המתח אתה אורז לתוכך, דואג בכל מחיר שתדע איפה נמצא, למקרה שילך , תוכל לזהות את ההקלה בקלות. מתוך היקיצה אתה מזהה את הריר שלך מצייר את החלום האחרון . אתה ממש יכול לזהות אותה שם אתה מהרהר לעצמך. החלום הוא הפתח הראשון ליצירה שלך, איתו השקר הרבה יותר נסבל. אתה מוציא אותך ואת התחתונים שלך מהמיטה, מתכונן אל המקלחת, אל תרגיל הבוקר הקבוע והידוע. אתה מחליט בשתיקה שלך, שהיום תנשים איזו מילה. אתה מוציא את עצמך לסיבוב רעים בעיר הזו, מתיישב בבית אוכל מזדמן, אוכל כריך עיזים ומדיימן בראשך את העז מתלוננת על כך שחולבים אותה, היא מבחינתה הייתה רוצה להמשיך לשחק עם חבריה העזים ואולי אם תחליט להשתגע, אפילו תתרועע עם איזה עגל תועה. אתה ממשיך ומברך לשלום את האנשים שמתכוננים לשבת. אתה מחייך אליהם את החיוך הצבוע שלהם, היום הזה אתה אומר, נועד בשביל הלקח. אתה חושב לעצמך ומבין שהלקח הוא בסך הכל נ.צ לטעות שאולי תחזור מתיקון. אתה שוב רואה שאתה לא הראשון ולא האחרון, אתה עוד אחד שמשתתף במרתון הסתרים הזה. קצת לפני ערב אתה מחליט להפגע, אתה לא יודע למה, אבל אתה אומר לעצמך שהיה לך טוב מידי בזמן האחרון וחייב לבוא האיזון. הפגיעה בעינייך היא סימן שהכל עוד בסדר. אתה לאט לאט מחליט לטשטש את החיוך שלך עם איזה ברק או רעם ושואל את הגעגוע לשלומו. אתה מקבל עוד ספר עשוי אורז מתנה אבל מאבחן בזה שנגמרו לך המילים. איפה תצוד מילים אתה שואל? אתה יודע שזה עיניין של רגע, של פעם. אתה תיכף תגמר, ורוצה עוד לעשות כל כך הרבה דברים. החושך מתחיל לסגור עלייך, הירח מתחיל להתרוקן אל תוך האתמול שלך, אל האלכוהול הזחוח, אל השיבה הביתה. איפה ביתך אתה שואל את עצמך בצורה הכי נדושה בעולם ושוב כהרגלך אתה מתעלם ממענה אחד . אתה פוחד שהוא יהיה חריף מידי, שהוא ישרוף את הקיבה שלך ואת העתיד שלך. אז אתה שוב מתעלם. השעמום הפך להיות חלק ממך, על המצח שלך כתוב לך שלא תועיל היום לאיש, אבל אתה מחייך. החיוך בשבילך הוא פתח לחיים של פעם. אתה מזדקן בעוד יום, מתבלבל בעוד נזיד מילים. וכהרגלך, כותב.
את המתח אתה אורז לתוכך, דואג בכל מחיר שתדע איפה נמצא, למקרה שילך , תוכל לזהות את ההקלה בקלות. מתוך היקיצה אתה מזהה את הריר שלך מצייר את החלום האחרון . אתה ממש יכול לזהות אותה שם אתה מהרהר לעצמך. החלום הוא הפתח הראשון ליצירה שלך, איתו השקר הרבה יותר נסבל. אתה מוציא אותך ואת התחתונים שלך מהמיטה, מתכונן אל המקלחת, אל תרגיל הבוקר הקבוע והידוע. אתה מחליט בשתיקה שלך, שהיום תנשים איזו מילה. אתה מוציא את עצמך לסיבוב רעים בעיר הזו, מתיישב בבית אוכל מזדמן, אוכל כריך עיזים ומדיימן בראשך את העז מתלוננת על כך שחולבים אותה, היא מבחינתה הייתה רוצה להמשיך לשחק עם חבריה העזים ואולי אם תחליט להשתגע, אפילו תתרועע עם איזה עגל תועה. אתה ממשיך ומברך לשלום את האנשים שמתכוננים לשבת. אתה מחייך אליהם את החיוך הצבוע שלהם, היום הזה אתה אומר, נועד בשביל הלקח. אתה חושב לעצמך ומבין שהלקח הוא בסך הכל נ.צ לטעות שאולי תחזור מתיקון. אתה שוב רואה שאתה לא הראשון ולא האחרון, אתה עוד אחד שמשתתף במרתון הסתרים הזה. קצת לפני ערב אתה מחליט להפגע, אתה לא יודע למה, אבל אתה אומר לעצמך שהיה לך טוב מידי בזמן האחרון וחייב לבוא האיזון. הפגיעה בעינייך היא סימן שהכל עוד בסדר. אתה לאט לאט מחליט לטשטש את החיוך שלך עם איזה ברק או רעם ושואל את הגעגוע לשלומו. אתה מקבל עוד ספר עשוי אורז מתנה אבל מאבחן בזה שנגמרו לך המילים. איפה תצוד מילים אתה שואל? אתה יודע שזה עיניין של רגע, של פעם. אתה תיכף תגמר, ורוצה עוד לעשות כל כך הרבה דברים. החושך מתחיל לסגור עלייך, הירח מתחיל להתרוקן אל תוך האתמול שלך, אל האלכוהול הזחוח, אל השיבה הביתה. איפה ביתך אתה שואל את עצמך בצורה הכי נדושה בעולם ושוב כהרגלך אתה מתעלם ממענה אחד . אתה פוחד שהוא יהיה חריף מידי, שהוא ישרוף את הקיבה שלך ואת העתיד שלך. אז אתה שוב מתעלם. השעמום הפך להיות חלק ממך, על המצח שלך כתוב לך שלא תועיל היום לאיש, אבל אתה מחייך. החיוך בשבילך הוא פתח לחיים של פעם. אתה מזדקן בעוד יום, מתבלבל בעוד נזיד מילים. וכהרגלך, כותב.