מוצא האדם בביקורת
טבע האדם הוא להעביר ביקורת. טוב אולי הגזמתי , טבע האדם המודרני להעביר ביקורת , יותר נכון. אבל מהנסיון העיקש שלנו לחוות דעה על הלבוש , השפה , הדרך והעשיה של כל מה שסובב אותנו ועד הרצון לקבל ואף לדרוש את הביקורת הזו יש דרך ארוכה מאוד (או אולי קו הפרדה מאוד צר?) . אז נכון , יש דברים שביקורת יכולה לתת לנו זווית ראיה אחרת, מאותו מכלל של ידיעה סלקטיבית. למשל- לבוש, שיש שמבינים את עני הרבים מעט יותר מאחרים. כך הביקורת , שהיא בעלת ידיעת מה יכולה לעזור ולבנות . אבל מה עם מצבים שבהם אין מישהו שיודע מה נכון יותר ומה פחות? באופן כללי אני אקח את נושא האומנות. אמן(צייר, פסל ועד סופר ומשורר) שלא עושה את הדבר למען פרנסה – לשם מה ידרוש ביקורת? האם הוא מפסל וכותב למען האחרים או "למען" עצמו ? מי יאמר שסוף של קטע זה הוא אינו ראוי , או לא טוב מספיק? השאיפה לשלמות אולי טבועה בנו , אך איננו מבינים שהשלם הוא הקבלה של הסובבים את השגנו. החיפוש אחר "שיפור" מושך אחריו את הרצון לביקורת , הכוונה(מהמילה כיוון) – כאילו אני עצמי ומה שהבאתי עמי לא מספק. אולי אני טועה ? שואלים עצמם דורשי הביקורת , אולי הם לא מבינים שאין מי שיחליט ובכך מחסירים מעצמם ומשיטים עצמם שוב עם הזרם , זה שהראה להם את הדרך "הנכונה" . כל זה טוב ויפה, אבל למה אנחנו נוהגים כך? למה נטו אנחנו זה לא מספיק (לעצמנו בעיקר , אך גם לאחרים)?
טבע האדם הוא להעביר ביקורת. טוב אולי הגזמתי , טבע האדם המודרני להעביר ביקורת , יותר נכון. אבל מהנסיון העיקש שלנו לחוות דעה על הלבוש , השפה , הדרך והעשיה של כל מה שסובב אותנו ועד הרצון לקבל ואף לדרוש את הביקורת הזו יש דרך ארוכה מאוד (או אולי קו הפרדה מאוד צר?) . אז נכון , יש דברים שביקורת יכולה לתת לנו זווית ראיה אחרת, מאותו מכלל של ידיעה סלקטיבית. למשל- לבוש, שיש שמבינים את עני הרבים מעט יותר מאחרים. כך הביקורת , שהיא בעלת ידיעת מה יכולה לעזור ולבנות . אבל מה עם מצבים שבהם אין מישהו שיודע מה נכון יותר ומה פחות? באופן כללי אני אקח את נושא האומנות. אמן(צייר, פסל ועד סופר ומשורר) שלא עושה את הדבר למען פרנסה – לשם מה ידרוש ביקורת? האם הוא מפסל וכותב למען האחרים או "למען" עצמו ? מי יאמר שסוף של קטע זה הוא אינו ראוי , או לא טוב מספיק? השאיפה לשלמות אולי טבועה בנו , אך איננו מבינים שהשלם הוא הקבלה של הסובבים את השגנו. החיפוש אחר "שיפור" מושך אחריו את הרצון לביקורת , הכוונה(מהמילה כיוון) – כאילו אני עצמי ומה שהבאתי עמי לא מספק. אולי אני טועה ? שואלים עצמם דורשי הביקורת , אולי הם לא מבינים שאין מי שיחליט ובכך מחסירים מעצמם ומשיטים עצמם שוב עם הזרם , זה שהראה להם את הדרך "הנכונה" . כל זה טוב ויפה, אבל למה אנחנו נוהגים כך? למה נטו אנחנו זה לא מספיק (לעצמנו בעיקר , אך גם לאחרים)?