מוצא האהבה
בימים רחוקים - כשכדור הארץ עוד היה שטוח, והעננים היו עשויים מאש, התהלכו להם האנשים על פני האדמה, וצורתם, כחבית מתגלגלת גדולה - היו להם שני זוגות רגליים, שני זוגות ידיים. היו להם גם שני פרצופים, מציצים מראש גדול אחד, כך שיכלו לצפות סביב, בעודם מדברים בזמן שקראו. ואז, עוד לא ידעו דבר על האהבה. היו אז שלושה מינים - אחד שנראה כמו שני גברים דבוקים גב אל גב. אלה היו ילדי השמש. ובהיקף וצורה דומים למדי, היו גם ילדי הארץ - כמו שתי בחורות שהתגוללו לאחת. וגם ילדי הירח היו - שילוב מוזר, כמו מזלג על כפית - היו קצת שמש קצת ארץ, קצת בן וקצת בת. אבל האלים לא היו כל כך מרוצים. הם קצת פחדו מכוחנו העולה, ומרי פינו. תור אמר: אקח את הפטיש שלי ואהרוג את כולם, כפי שעשיתי לענקים. אך זאוס היסה אותו ואמר: עדיף שתתנו לי להשתמש בברקיי כמספריים, כמו שחתכתי ללוייתנים את הרגליים, הפכתי דינוזאורים ללטאות. ואז הוא תפס כמה ברקים, שחרר צחוק בריא, אמר: אחלק אותם בדיוק באמצע, אחתוך אותם ישר לחצי! וענני הסערה התאספו סביב... והפכו לכדורי אש גדולים... ואז התפרצה האש, ונורתה מן השמיים בברקים - כמו להבי סכין מבריקים! והאש קרעה ישר דרך בשרם של ילדי השמש והירח והאדמה. ואיזה אל הודי אחד תפר את הפצע שבגב, והפך אותו לחור קטן בבטן שלנו, כדי שנזכור את המחיר שאנו משלמים. ואלי הנילוס כולם אספו סופה גדולה, גירשו ופיזרו אותנו הרחק. ולא רק זה, אם לא נתנהג יפה, עלולים לחתוך אותנו שוב, ואז נקפץ לנו על רגל אחת, נסתכל דרך עין אחת. פעם אחרונה שראיתי אותו, בדיוק נתחלקנו לשניים. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי. היה בו משהו מאוד מוכר, אך לא יכולתי לזהות, כי היה דם בפניו, היה לי דם בעיניי. אך למרות זאת, יכולתי להשבע, על פי מבע פניו שהכאב בנשמתו היה אותו כאב כמו בנשמתי! זה אותו הכאב שחותך בקו ישר אל הלב, אנחנו קוראים לו אהבה. עטפנו את זרועותינו אחד בשני, ניסינו להתאחד, עשינו אהבה... זה היה ערב קר ואפל, לפני שנים רבות, תחת ידיו האדירות של יופיטר. סיפור עצוב, איך הפכנו ליצורים בודדים על שתי רגליים - זה הסיפור על מוצא האהבה. ** מתוך שיר יפה **
בימים רחוקים - כשכדור הארץ עוד היה שטוח, והעננים היו עשויים מאש, התהלכו להם האנשים על פני האדמה, וצורתם, כחבית מתגלגלת גדולה - היו להם שני זוגות רגליים, שני זוגות ידיים. היו להם גם שני פרצופים, מציצים מראש גדול אחד, כך שיכלו לצפות סביב, בעודם מדברים בזמן שקראו. ואז, עוד לא ידעו דבר על האהבה. היו אז שלושה מינים - אחד שנראה כמו שני גברים דבוקים גב אל גב. אלה היו ילדי השמש. ובהיקף וצורה דומים למדי, היו גם ילדי הארץ - כמו שתי בחורות שהתגוללו לאחת. וגם ילדי הירח היו - שילוב מוזר, כמו מזלג על כפית - היו קצת שמש קצת ארץ, קצת בן וקצת בת. אבל האלים לא היו כל כך מרוצים. הם קצת פחדו מכוחנו העולה, ומרי פינו. תור אמר: אקח את הפטיש שלי ואהרוג את כולם, כפי שעשיתי לענקים. אך זאוס היסה אותו ואמר: עדיף שתתנו לי להשתמש בברקיי כמספריים, כמו שחתכתי ללוייתנים את הרגליים, הפכתי דינוזאורים ללטאות. ואז הוא תפס כמה ברקים, שחרר צחוק בריא, אמר: אחלק אותם בדיוק באמצע, אחתוך אותם ישר לחצי! וענני הסערה התאספו סביב... והפכו לכדורי אש גדולים... ואז התפרצה האש, ונורתה מן השמיים בברקים - כמו להבי סכין מבריקים! והאש קרעה ישר דרך בשרם של ילדי השמש והירח והאדמה. ואיזה אל הודי אחד תפר את הפצע שבגב, והפך אותו לחור קטן בבטן שלנו, כדי שנזכור את המחיר שאנו משלמים. ואלי הנילוס כולם אספו סופה גדולה, גירשו ופיזרו אותנו הרחק. ולא רק זה, אם לא נתנהג יפה, עלולים לחתוך אותנו שוב, ואז נקפץ לנו על רגל אחת, נסתכל דרך עין אחת. פעם אחרונה שראיתי אותו, בדיוק נתחלקנו לשניים. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי. היה בו משהו מאוד מוכר, אך לא יכולתי לזהות, כי היה דם בפניו, היה לי דם בעיניי. אך למרות זאת, יכולתי להשבע, על פי מבע פניו שהכאב בנשמתו היה אותו כאב כמו בנשמתי! זה אותו הכאב שחותך בקו ישר אל הלב, אנחנו קוראים לו אהבה. עטפנו את זרועותינו אחד בשני, ניסינו להתאחד, עשינו אהבה... זה היה ערב קר ואפל, לפני שנים רבות, תחת ידיו האדירות של יופיטר. סיפור עצוב, איך הפכנו ליצורים בודדים על שתי רגליים - זה הסיפור על מוצא האהבה. ** מתוך שיר יפה **