הנדלניסט מהבקעה
New member
"מוצא הפלחים" - מאמר משנת 1917- דוד בן גוריון [בניו יורק].
בירור מוצא הפלחים / דוד בן-גוריון
תושבי ארץ-ישראל נחלקים לשלושה חוגים, השונים זה מזה באורח חייהם, לבושם ודיבורם ודרכי פרנסתם.
החוג האחד הם נודדי המדבר "שכוני אהלים", המתפרנסים בעיקר ממרעה צאן וגמלים – הללו נקראים בלשון המקום בשם "בידוים" (מלשון "בידו" שפירושו בערבית מדבר, ערבה) או "ערב", כלומר ערבים.
החוג השני הם תושבי הערים העוסקים במסחר ומלאכה ובמקצת גם בעבודת האדמה וביחוד בנטיעות, אלה נקראים "מדניה", מלשון "מדינה" (עיר בערבית).
החוג השלישי הם עובדי האדמה היושבים בכפרים, הנקראים בשם "פלחין", מלשון פלח – חורש, פולח האדמה. חוג זה עולה על אחיו בכמותו ובחשיבותו הכלכלית.
בתוך תחומי ארצנו, מהר החרמון בצפון עד מפרץ עקבה (ים סוף) בדרום, ומים הגדול במערב עד מדבר סוריה במזרח יושבים בערך מיליון נפש. מהם כמאה אלף בידוים, כארבע מאות אלף מרוכזים בעשרים וחמש ערים, והשאר, יותר מחצי מיליון נפש יושבים בכפרים. שני שלישים מהם, בערך 380.000 נפש, מרוכזים במערב הירדן, בארץ כנען הקדומה, ושליש – בערך 160.000 נפש, בעבר הירדן מזרחה.
בני החוג הראשון – הנקראים בלשון המקום "ערב" – הם כשמם ערבים טהורים, בני האומה שכבשה את ארצנו במאה השביעית והשליטה בתוכה את לשונה ודתה עד ימינו אלה. ואף כי הם נפרדים להמון שבטים הנלחמים איש באחיו ושומרים איבה אחד למשנהו במשך דורי דורות, הרי הם כולם לפי מוצאם וגזעם חטיבה אחת, בלי תערובת זרה, וזה אלפי שנה הם נודדים במדבריות ערב וסוריה וערבות הנגב בארץ יהודה, וכמעט שלא שינו מנהגי-חייהם, ארחם ורבעם, תלבשתם ומשלוח ידם, שיחם ושיגם והליכות-משקם מימות אברהם אבינו עד ימינו אלה. מאז ומעולם הם יושבים באהלי-קדר, עשויים צמר גמלים, ולבושם היחיד הוא כתונת גסה המכסה בשרם שזוף-השמש, והם רועים גמליהם ועדרי-צאנם, ומדי פעם בפעם הם פושטים ידיהם בגדוד ומתנפלים על שכניהם ובוזזים ושוסים, ואינם מכירים בעול מלכות ואינם משתעבדים למרות ושלטון, וכל שבט הוא בן-חורין ועומד ברשות עצמו, תחת נשיאות "השייכים" וה"אמירים" – ראשי האבות וזקני השבט.
שונים לגמרי מבחינה לאומית, דתית וגזעית הם בני החוג השני – העירונים. זהו ישוב מנומר ורב גונים, ערב רב של גזעים, אומות, לשונות ודתות שקשה למצוא דוגמתו מלבד בערי תבל הגדולות. בירושלים בדקו ומצאו בתחילת המאה העשרים שיושביה מדברים בחמישים לשונות. בערים אחרות אין בלבול-השפות גדול כל כך, אבל גם ברחובות יפו, חיפה ונצרת אפשר לשמוע עשרות שפות שונות ואפשר למצוא כל מיני טיפוסים גזעיים ולאומיים מילדי שם וחם ויפת דרים בכפיפה אחת. השפה השלטת היא השפה הערבית. אך לא כל דוברי ערבית הם שייכים לאומה אחת. ביניהם אפשר לפגוש יוצאי מצרים ואלג'יר, טוניס ומרוקו, זנזיבר ומדקסקר – בני אפריקה שבאו לבקר את המקומות הקדושים ל"מאמינים" ובלכתם או בחזירתם נשתקעו בערי א"י מחוסר הוצאות הדרך או מטעמים אחרים. בין אלה רב ביחוד מספר הכושים ש"נתערבו". מספר הערבים הטהורים, המתיחסים למשפחות הכובשים שבאו בימי החליפים הראשונים לארץ – הוא קטן מאד.
כל הדתות שמקורן ביהדות – הנצרות והאיסלם – וכל הכתות שנסתעפו מהן ברבות הימים יש להן כאן באי-כוח במספר רב או מעט. מבני דת משה יש כאן יהודים, קראים, שומרונים. מהמוסלמים – סוניתים מכל המינים, שיעיים, בהאיסטים.
מהנוצרים – קתולים, אורתודוכסים, פרוטסטנטים והמון כתות אחרות המצויות רק במזרח. לפי שנותיו הרי רוב הישוב העירוני חדש בערך. רק קבוצה אחת עירונית קטנה יכולה להתפאר שהיא יושבת כאן עוד מימי גלות בבל – אלה הם השומרונים בשכם, המונים כמאה ושמונים נפש.
כל שאר הישובים העירונים הם לא מאוחרים מהמאה השביעית. הרבה מן הערים, כגון עכו, חיפה, יפו, טבריא, היו במשך מאות שנים חרבות לגמרי, ורק במאתיים השנים האחרונות נתחדש ישובן, באופן שהישוב העירוני ברובו הוא בערך צעיר לימים.
עוד בתחילת המאה הי"ט לא נמצאו בכל ערי ארץ-ישראל יחד אפילו שמונים אלף איש – מספר האנשים שנמצאו בשנה שלפני המלחמה בירושלים בלבד.
זו היתה אז העיר היחידה שישובה עלה על רבבה, ועוד בשנת 1875 לא עלה הישוב העירוני על עשרת אלפים איש אלא בארבע ערים – חברון, ירושלים, עזה ושכם.
בשנת 1915 כבר מנו 11 ערים לא פחות מעשרת אלפים תושבים. אוכלוסי הערים שונים איפוא זה מזה לא רק בדתם, לאומיותם, גזעם ולשונם, אלא גם בזמן השתקעותם והתאחזותם בארץ. מהישוב העברי הקדום, מזמן שלטון היהודים בארצם, לא נשאר היום כל זכר, מלבד השריד המעט שנשתמר באופן פלאי במרכז הארץ, לרגל הר גריזים – זו היא העדה הקטנה של השׁומרונים.
המשך...
בירור מוצא הפלחים / דוד בן-גוריון
תושבי ארץ-ישראל נחלקים לשלושה חוגים, השונים זה מזה באורח חייהם, לבושם ודיבורם ודרכי פרנסתם.
החוג האחד הם נודדי המדבר "שכוני אהלים", המתפרנסים בעיקר ממרעה צאן וגמלים – הללו נקראים בלשון המקום בשם "בידוים" (מלשון "בידו" שפירושו בערבית מדבר, ערבה) או "ערב", כלומר ערבים.
החוג השני הם תושבי הערים העוסקים במסחר ומלאכה ובמקצת גם בעבודת האדמה וביחוד בנטיעות, אלה נקראים "מדניה", מלשון "מדינה" (עיר בערבית).
החוג השלישי הם עובדי האדמה היושבים בכפרים, הנקראים בשם "פלחין", מלשון פלח – חורש, פולח האדמה. חוג זה עולה על אחיו בכמותו ובחשיבותו הכלכלית.
בתוך תחומי ארצנו, מהר החרמון בצפון עד מפרץ עקבה (ים סוף) בדרום, ומים הגדול במערב עד מדבר סוריה במזרח יושבים בערך מיליון נפש. מהם כמאה אלף בידוים, כארבע מאות אלף מרוכזים בעשרים וחמש ערים, והשאר, יותר מחצי מיליון נפש יושבים בכפרים. שני שלישים מהם, בערך 380.000 נפש, מרוכזים במערב הירדן, בארץ כנען הקדומה, ושליש – בערך 160.000 נפש, בעבר הירדן מזרחה.
בני החוג הראשון – הנקראים בלשון המקום "ערב" – הם כשמם ערבים טהורים, בני האומה שכבשה את ארצנו במאה השביעית והשליטה בתוכה את לשונה ודתה עד ימינו אלה. ואף כי הם נפרדים להמון שבטים הנלחמים איש באחיו ושומרים איבה אחד למשנהו במשך דורי דורות, הרי הם כולם לפי מוצאם וגזעם חטיבה אחת, בלי תערובת זרה, וזה אלפי שנה הם נודדים במדבריות ערב וסוריה וערבות הנגב בארץ יהודה, וכמעט שלא שינו מנהגי-חייהם, ארחם ורבעם, תלבשתם ומשלוח ידם, שיחם ושיגם והליכות-משקם מימות אברהם אבינו עד ימינו אלה. מאז ומעולם הם יושבים באהלי-קדר, עשויים צמר גמלים, ולבושם היחיד הוא כתונת גסה המכסה בשרם שזוף-השמש, והם רועים גמליהם ועדרי-צאנם, ומדי פעם בפעם הם פושטים ידיהם בגדוד ומתנפלים על שכניהם ובוזזים ושוסים, ואינם מכירים בעול מלכות ואינם משתעבדים למרות ושלטון, וכל שבט הוא בן-חורין ועומד ברשות עצמו, תחת נשיאות "השייכים" וה"אמירים" – ראשי האבות וזקני השבט.
שונים לגמרי מבחינה לאומית, דתית וגזעית הם בני החוג השני – העירונים. זהו ישוב מנומר ורב גונים, ערב רב של גזעים, אומות, לשונות ודתות שקשה למצוא דוגמתו מלבד בערי תבל הגדולות. בירושלים בדקו ומצאו בתחילת המאה העשרים שיושביה מדברים בחמישים לשונות. בערים אחרות אין בלבול-השפות גדול כל כך, אבל גם ברחובות יפו, חיפה ונצרת אפשר לשמוע עשרות שפות שונות ואפשר למצוא כל מיני טיפוסים גזעיים ולאומיים מילדי שם וחם ויפת דרים בכפיפה אחת. השפה השלטת היא השפה הערבית. אך לא כל דוברי ערבית הם שייכים לאומה אחת. ביניהם אפשר לפגוש יוצאי מצרים ואלג'יר, טוניס ומרוקו, זנזיבר ומדקסקר – בני אפריקה שבאו לבקר את המקומות הקדושים ל"מאמינים" ובלכתם או בחזירתם נשתקעו בערי א"י מחוסר הוצאות הדרך או מטעמים אחרים. בין אלה רב ביחוד מספר הכושים ש"נתערבו". מספר הערבים הטהורים, המתיחסים למשפחות הכובשים שבאו בימי החליפים הראשונים לארץ – הוא קטן מאד.
כל הדתות שמקורן ביהדות – הנצרות והאיסלם – וכל הכתות שנסתעפו מהן ברבות הימים יש להן כאן באי-כוח במספר רב או מעט. מבני דת משה יש כאן יהודים, קראים, שומרונים. מהמוסלמים – סוניתים מכל המינים, שיעיים, בהאיסטים.
מהנוצרים – קתולים, אורתודוכסים, פרוטסטנטים והמון כתות אחרות המצויות רק במזרח. לפי שנותיו הרי רוב הישוב העירוני חדש בערך. רק קבוצה אחת עירונית קטנה יכולה להתפאר שהיא יושבת כאן עוד מימי גלות בבל – אלה הם השומרונים בשכם, המונים כמאה ושמונים נפש.
כל שאר הישובים העירונים הם לא מאוחרים מהמאה השביעית. הרבה מן הערים, כגון עכו, חיפה, יפו, טבריא, היו במשך מאות שנים חרבות לגמרי, ורק במאתיים השנים האחרונות נתחדש ישובן, באופן שהישוב העירוני ברובו הוא בערך צעיר לימים.
עוד בתחילת המאה הי"ט לא נמצאו בכל ערי ארץ-ישראל יחד אפילו שמונים אלף איש – מספר האנשים שנמצאו בשנה שלפני המלחמה בירושלים בלבד.
זו היתה אז העיר היחידה שישובה עלה על רבבה, ועוד בשנת 1875 לא עלה הישוב העירוני על עשרת אלפים איש אלא בארבע ערים – חברון, ירושלים, עזה ושכם.
בשנת 1915 כבר מנו 11 ערים לא פחות מעשרת אלפים תושבים. אוכלוסי הערים שונים איפוא זה מזה לא רק בדתם, לאומיותם, גזעם ולשונם, אלא גם בזמן השתקעותם והתאחזותם בארץ. מהישוב העברי הקדום, מזמן שלטון היהודים בארצם, לא נשאר היום כל זכר, מלבד השריד המעט שנשתמר באופן פלאי במרכז הארץ, לרגל הר גריזים – זו היא העדה הקטנה של השׁומרונים.
המשך...