מוצפת נורא.. איזה קשה זה

[לראות את האור 123]

מוצפת נורא.. איזה קשה זה

אין לי יותר כוחות נפשיים לעמוד במתח והחרדה הזאת.. זה רק הולך ומחמיר. לפני שנתיים בשבוע הזה של ההריון עברתי לידה שקטה ומרגישה שהגוף שלי חי עכשיו מחדש את הטראומה. ממש ברמה פיזית.. הגוף זוכר. עשיתי היום שיאצו ודיקור בתקווה שיעזור. אבל לא באמת יודעת מה כבר יעזור. מרגישה על סף שגעון עם החרדות האלה. נמאס לי כל הזמן לחפש תנועות. לא מרגישה נלחצת.. מרגישה יותר מדי גם נלחצת.. כל הזמן רואה פלשבקים מהלידה השקטה. ממש מרגישה בפוסט טראומה. חברות שלי לא מבינות אותי באמת. מעדיפה לא לשתף אותן. חוץ מחברה טובה שהכרתי בפורום שאנחנו בקשר יומיומי.. בעלי נמצא במקום אחר ממני. מאד אופטימי.. במקום לשמוח שזה הולך ומתקרב.. כל יום קשה כל כך. שלא נדבר על הלילות.. לא ישנה טוב כמה מלא ומתהפכת מצד לצד. מפחדת כל כך שמשהו ישתבש רגע לפני קו הסיום.. לא בוטחת ברחם שלי שתשמור ותגן עליו. לא בוטחת באלוקים שבטוח ישמור לי עליו. וחוסר השליטה וחוסר האונים בלתי נסבלים. אוף רק פה יודעת שמבינים אותי.. גם אתן לקראת הסוף הרגשתן/ מרגישות איך החרדה גוברת? ומה אתן עושות כדי להקל?? אני ממש בדכאון

 

[פיקוס123]

אוי, יקרתי....

אני כמוך, היתי חופרת הרבה לחברות שלי במציאות שאני לא יודעת איך הן עדין סובלות אותי, היה פעם או פעמים שאמרתי לאחות טיפת חלב בישוב שאני השתגעתי ואני רוצה לעשות מניטור רק בשביל השלוות נפש שלי והיא צחקה עלי ואמרה לי שאני נורמלית.... והיתה תקופה שלא ישנתי בלילות, היתי מתפהכת במיטה מסתובבת בבית אוכלת שטויות באמצע הלילה...רואה טלביזה, קוראת ומשחקת במחשב...
לא היתה לי לידה מוקדמת רק שני הפלות בשבועות מקדמים... אבל מבינה אותך! אבל שהיתי מאושפזת בשבתות היה לי קשה בלי הבן שלי וגם לו היה מאוד קשה ובעלי היה מתקשר עלי ושמעת אותו בוכה ומתגעגע עלי וזה היה הורג אותי!!

את בשבוע 33 לא?? זה קשה אני יודעת, יש לך עוד חודשים לסחוב!! זה קשה אני יודעת.... אני סוף סוף בשבוע 36 ומתה כבר ללדת......

 

[לראות את האור 123]

תודה פיקוס

אני בשבוע 32 וצפויה לזרוז בשבוע 37.. את כבר ממש בסוף עוד שבוע וקצת תחזיקי מעמד. זה קרוב מתמיד..

 

[ויקטור החתול]

הרגשתי בדיוק כמו שאת מתארת

ולצערי גם מצבי ומצב ההריון הדרדרו אובייקטיבית ככל שהתקדמו השבועות כך שהלחץ והחרדה היו ממש בלתי נסבלים. אין לי ממש עצות יעילות כי אני לא ממש מצאתי משהו שהקל ממש על המצב. אני הרגשתי כ"כ בודדה ולא מובנת ע"י הסובבים אותי שהתעקשו להסביר ולנזוף בי כל הזמן על העצב והפחד שהרגשתי ולהגיד לי שאני חיה בעבר ושאני גורמת לעצמי לכל הבעיות בהריון בעצם החרדה. התנתקתי מכולם כמעט ונשארתי עם מס מאד מצומצם של אנשים שאיתם תקשרתי וגם איתם מאד נזהרתי בלשוני. שיתפתי את הרופאים, את האחיות שהיו מאד קשובות ותומכות, את המטפלת הזוגית ובעיקר את בן הזוג. עבורי כל יום היה ארוך כמו נצח (אני גם הייתי כל יום במעקב או באשפוז) ולעבור כל יום הרגיש כמו נצחון קטן וסימון וי בטבלת יאוש. אני ובן זוגי עשינו יחד דברים קטנים ופשוטים שעזרו לנו מעט להסחת דעת ולהתפנק... הלכנו המון לסרטים, או בתי קפה, הלכנו המון לפארק עם הכלב או סתם טיולים באוטו (כי לטייל ממש לא יכולתי)... וכל סופש חגגנו בפרטיות בקטנה שצלחנו עוד שבוע. מקווה שיעבור לך במהרה !

 

[לראות את האור 123]

זוכרת את הסיכונים בהריון שלך

וכמה וודאי זה היה מתיש.. אני בסיכון בגלל הקרישיות שיש לי אפלה והטרוזיגוט לפקטור 5 ועם כל ההיסטוריה המכובדת שלי.. הפחדים שלי בעיקר קשורים לזה. למרות שאני מטופלת תרופתית.. החשש שזה לא יספיק. וגם נכנס לי פחד מחבל הטבור וחס וחלילה מה שעלול לעשות. זר לא יבין זאת.. מי שלא חוותה אובדן לא תהיה מסוגלת להבין באמת. גם אני התרחקתי מהרבה אנשים בגלל זה. נמאס לי להסביר למה אני עצובה ולא שמחה עדיין . לא יעזור כלום עד שאני לא אראה במו עייני אותו בחוץ בריא ונושם.. הגוף שלי ידע להביא חיים יש לי 3 ילדים.. ועדיין מה שחרוט לי זה המוות שיצא ממני ובני שהיה ללא רוח חיים. את התמונות האלה הלב והגוף זוכרים עכשיו במלוא עוצמתם. ולצערי התמונות האחרות כאילו נמחקו.. מחכה בקוצר רוח להיות אחרי ולספר ולתמוך באחרות שנמצאות בדרך.. תודה ויקטור

 

[ויקטור החתול]

גם עכשיו

אנחנו מודעים כל הזמן לנס שקרה לנו שההריון האחרון, על כל סיבוכיו, צלח ושהתיהוק בריא ובידיים שלנו. זו לא רק אני, גם בן זוגי חי מאד עדיין את הטראומה וחושש מאד להמשך. הוא יותר ממני אפילו לחוץ לנסות שוב, בתקווה שנצליח להביא ילד נוסף ושיהיו לנו שניים. אני בת 38 בקרוב וחייבים לקחת בחשבון את הבעיה הגנטית שמורידה לנו סיכויי הצלחה ב50% ואז את כל הבעיות שלי בגינן בעצם איבדנו את ההריונות הקודמים. הזמן והסיכויים לא ממש לטובתנו. לא מצליחה לדמיין לעבור עוד הריון כזה, ומצד שני הפחד שלא יהיו לנו ילדים נוספים אם וכשנרצה, עצום. היה לנו ככ הרבה מזל הפעם שאיכשהו למרות הכל סיימנו בשלום. הלוואי שנצליח שוב. וזה מטריד את מחשבותינו כל הזמן ואנחנו עדיין מקנאים נורא בנשים הרות ובמשפחות עם כמה ילדים ובכלל בכל מי שלא מודע לאופציה האחרת...

 

[רונית 294]

הכי מבינה אותך...

אני לפעמים לא מאמינה שאני אחרי זה. שהיא כבר כאן התינוקת שלי. כבר שכחתי את כל החרדות שהיו והיו... הרבה מאוד. שרק הלכו והתגברו כל הזמן. תשתדלי להינות מהזמן הזה שאת בהריון. הרחם מרגיש (או מרגישה?) לי ריק(ה?)... ואפילו טיפה התבאסתי לפניי כמה ימים כשקיבלתי מחזור ראשון אחרי הלידה... בהצלחה. תחזיקי עד לשבוע 37.

 

[לראות את האור 123]

תודה רונית

זוכרת את החרדות שלך ושמחה לשמוע ששכחת אותן ואפילו מתגעגעת להריון. ברור לי כל כך שזה ההריון האחרון שלי ויהי מה. גם כי כבר יש לי 3 בבית ובעזרת השם יהיה רביעי. וגם כי מיציתיייי מכל בחינה אפשרית..9 הריונות בסהכ. ועבר מילדותי שגם טובי הרופאים מופתעים ממנו כל פעם מחדש. ןההריון הנ"ל גומר אותי נפשית.. דווקא הידיעה הכל כך ברורה שזהו זה פעם אחרונה מרגיעה אותי קצת..

 

[רונית 294]

זה קצת שונה...

ראשית אני רק בת 30. יש לי 2 בנות כך שמאוד אשמח לבן עכשיו. ובכלליות אני רוצה לפחות 3 ילדים... בעיקרון ארבעה. היה לי "רק" אובדן משמעותי אחד (השני זה הריון כימי שאני לא הכי מחשיבה) והרופאים חושבים שהוא מקרי לחלוטין... וזה מאוד שונה מאובדנים מרובים. בקיצור, לא רק שמרגיש לי קצת ריק בבטן. חסרה לי ההתרגשות של ההריון. הציפייה. אפילו שהיה חרדתי וקשה מאוד ואפילו הלילה היה לי סיוט שאני בהריון ועם דימומים. (כשרוב הסיוטים שלי כיום הם בנוגע לבנות) אני לא מאמינה שמה שקרה לי הפך אותי לכזאת... אבל מבחינתי להיות שוב בהריון בעוד שבועיים.

 

[כבשה0פועה]

מאוד מבינה ללבך

החוויה הקשה שעברתם כולכם, את, בן הזוג וגם הילדים - היא לא משהו שאפשר לבטל ולשכוח. האם את מטופלת גם בתרופות מלבד השיאצו והדיקור? אם יש איזו דרך להרגיע אותך בששה השבועות (כמדומני) שנותרו לך.
&nbsp
אני בשבוע 30 ולא מאמינה שהגעתי לכאן (אחרי שתי הפלות בשבועות מוקדמים ובגיל 40, מהעבר השני), שחוקה מאוד. העומס בעבודה. נסיעות תכופות. מכשירי חשמל שמתקלקלים בתכיפות בזמן האחרון. חוסר יציבות. עייפות. הקור. הילדים. בן הזוג (וכל מה שהוא עושה!). ההורים שלנו. כל מה שזז מקפיץ אותי.
מרגישה שקרוב לשנתיים הריון ברוטו (בהנחה שאלד במועד בעוד 10 שבועות), מתוכן שני הריונות שהסתיימו בשבועות מוקדמים והרבה עצב בין לבין מרטו לי לחלוטין את העצבים. אמנם לא בעוצמות שאת מתארת מטבע הדברים, אבל בכל זאת קיים בי חשש שמשהו ישתבש בשבועות הקרובים.
שולחת לך חיבוק ומאחלת לך ולכל המשפחה שתעברו איכשהו את השבועות שנותרו, והרבה שמחה עם התינוק שיוולד בבריאות ובשלום בע"ה.

 

[לראות את האור 123]

היי כבשה פועה

שמחה לראות שגם את כבר בשלב מתקדם.. נשארו לי עוד 5 שבועות ולא 6(כל יום משמעותי.. ממש סופרת) ואכן כולנו מצפים לזה בכליון עיניים. אני מטופלת בשיאצו בדיקור. עכשיו עברתי לפעם בשבוע והאמת שהטיפול אתמול עזר קצת. ישנתי הלילה יותר טוב. מבחינת תרופות יש לי קופסה של לורוון בבית לעת הצורך. בלילות קשים אני לוקחת וזה מרגיע. העניין שזו תרופה ממכרת ואני חוששת להתמכר לזה אז משתדלת כמה שפחות. את צודקת. סף העצבים שלי הגיע לשיאו.. כל מה שעברתי מתנקז עכשיו לסוף ההריון. סוחבת עליי הרבה כאב שכבר חשבתי שטופל ושעיבדתי. מה שאכן קרה אבל ההריון הזה מציף בעוצמות קשות את הכל בחזרה.. מקווה לטוב לשתינו

 

[כבשה0פועה]

תודה על המלים החמות

, ואמן

 

[שירהד1]

הכי מבינה בעולם. הייתי שם. זה היה קטסטרופה נפשית-

ההריון עם מעיין, מראשיתי עד סופו, היה ממש עינוי נפשי (ולכן גם פיזי). הגעתי אל ההריון הזה ממש על הגחון. אשכרה. לא מגזימה.
הטיפול התרופתי נוגד החרדה והדיכאון שלקחתי משבוע 19 עזר לי במידת מה- אבל לקח קרוב לחודשיים עד שהתחלתי להרגיש טיפה טיפה יותר טוב. לא שחלילה לא היתה חרדה. אבל במקום לישון שעתיים בלילה (במקרה הטוב), ישנתי 4-5 שעות. במקום כדורים נגד מגרנות כל יום (משהו כמו 2-3 כדורים ליום)- לקחתי כדור ביום-או אפילו פעם ביומיים. במקום המון בכי- קצת פחות בכי. אני אגב, ניגשתי לסיוע תרופתי כבר בשבוע 6-7, אבל הלכתי למישהו דביל, שלא מאמין בטיפול תרופתי (איזה מן פסיכיאטר אתה???), אבל לפחות קיבלתי אישור לזה שאני נורמאלית.

את בפוסט טראומה, וגם אני הייתי בפוסט טראומה (אובחנתי ככזו אצל הפסיכיאטרית). זה מצב מאוד קשה. בשבוע 25 גם גילו לי איזושהי הסתבכות, שהקשתה עליי עוד יותר, והיה חשש שהרחם לא תעמוד במטלה...זה היה נורא.

והזמן?- אוף!- זחל. מה זה זחל. באמת אפשר היה להשתגע.

אבל- היא נולדה, מעייני. בריאה, שלמה, מדהימה, מתוקה, נפלאה. וביום שבת אנו חוגגים לה שנה.

מאחלת לך סיום מאושר להריון הקשה הזה, שתזכי ותגיעי ליום המיוחל והמאושר, שתאחזי בו- חי, בריא, שלם ומתוקי. אמן.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[לראות את האור 123]

שירה את ההתמודדות שלך אי אפשר לשכוח

היית ממש גיבורה. והסיפור שלך נותן לי הרבה כוח.. תודה רבה על האיחולים והתקווה בשבילי. זה מאד מחזק. יודעת כמה את מבינה לליבי..

 

[רונית 294]

לא מאמינה שעברה שנה...

כשהגעתי לפורום אובדן את היית בערך בשבוע 33. אני ממש זוכרת את זה. כי את רשמת שאת בהריון העשירי והאחרון שלך ואני אמרתי לעצמי שמי יודע איך ההריון הזה יסתיים ומאוד שימח אותי שהוא הסתיים טוב ועד עכשיו אני זוכרת את הודעת הלידה שלך ואת הסיבה שקראת לה מעיין. זה מאוד מרגש שהיא כבר בת שנה!

 

[ירוק מנטה]

מבינה אותך ממש יקרה!

את באמת בפוסט טראומה. זה מה שזה. מי שלא עבר את זה לא יכול להבין.... אני בדיוק כמוך וזה רק בשבוע 18 תארת בצורה כואבת ונוגעת את מה שאני מרגישה עכשיו ככל שההריון מתקדם החרדה רק נהיית מטורפת יותר גדולה יותר מלחיצה אין לי מילות עידוד רק חיבוק.

 

[לראות את האור 123]

תודה ירוק מנטה

שמחה לשמוע שאת כבר בשבוע 18 וצר לי שגם את חווה חרדות. זה כנראה חלק מזה ואין מנוס. מאחלת לשתינו לעבור יום ועוד יום עד הסוף הטוב ונשמע ונשמיע רק בשורות טובות

 

[TheWindCriesMary]

יש לי עוד זמן

אז לא יכולה לתת עצות מרגיעות, רק לשלוח חיבוקים ומחשבות טובות מרחוק.