pieceofmadness
New member
מוקדש באהבה לכל האיתיאיסטים המוצהרי
זהירות! זה ארוך, ארוך ארוך. סינון עיקרי ההקדמה של שטייניץ, מקווה שאגרה אתכם מספיק כדי להניח ידיכם על הספר המשובח: "עובדה ידועה היא שגלילאו, דקארט וניוטון מתחו ביקורת חריפה על התפיסה האריסטוטלית של ימי הביניים, על העובדה שאלוהים - או השכל העליון - נתפס כ*בלתי רלוונטי* להסברו המדעי של העולם. הוויתור במי הביניים על ההיפותזה הקלאסית של סוקראטס ואפלטון ש"השכל הוא סיבת הכל" - היא ההיפותיזה שהועמדה ע"י סוקראטס ואפלטון בבסיס האידיאל הנהדר של חיים עפ"י השכל - נתפס אצל אבירי המדע החדש כוויתור בלתי נסלח על השאיפה הפילוסופית-מדעית להכניס את "השמים והארץ וכל צבאם" מתחת למטרייתו של שכל עליון אחד. טענה נוספת הגלומה בהגותם של גליליאו, דקארט וניוטון היתה שמדע *נטול אלוהים* כגון זה של ימי הביניים, הוא גם מדע *נטול הסברים*. זאת כיוון שמדע שאינו משתית את קיום הטבע על קיומה של סיבה שכלית ראשונה שיצרה אותו, ואת ארגונו של הטבע על קיומו של שכל עליון שתכנן אותו, חייב לטעון בחשבון אחרון כי ליקום אין הסבר. לפיכך, כאשר לוחצים אותו אל הקיר עם השאלות היסודיות ביותר על קיום העולם וארגון הטבע, סופו של אותו המדע שהוא נאלץ להשיב ש"הטבע הוא כפי שהוא מכיוון שהוא כפי שהוא". על כל זה יש להוסיף את העובדה המצערת שאם ליקום או לטבע בכללותו אין הסבר, אז כך גם בנוגע לקיומו או לאופן פעולתו של כל חלק מחלקיו. לכן התוצאה הסופית היא, שכאשר המדע האיתיאיסטי נוסח ימי הביניים נדרש לשאלות ה"למה" וה"מדוע" בכל נושא, אין לו ברירה כי אם למשוך בכתפיו. או אם לומר את הדבר החמור הזה בדרך הומוריסטית - התשובות היחידות הבאות בחשבון מבחינת המדע האיתיאיסטי לשאלות ה"למה" הן: "ככה"! מהו אופיו האמיתי של כל מדע איתיאיסטי באשר הוא, כולל חלקים נרחבים של המדע המודרני של המאה העשרים? ובכן, מדע שהוא איתיאיסטי על-באמת חייב להיות מדע למדני. כלומר, להעלות את האספנות על ראש שמחתו. שהרי במקום לנסות ולרדת לסיבותיהם העמוקות והראשוניות של הדברים - סיבות שעפ"י האיתיאיזם אינן בנמצא כלל - אין לו ברירה אלא להתמקד בהרחבת תיאור הדברים, משמע באיסוף פריטים ובמיונם למחלקות. החוקרים במדע שכזה ידמו איפוא למדענים האסורים במשל המערה המפורסם של אפלטון, מדענים המתארים את הצללים שלנגד עיניהם - התופעות - בלא לחפש את הסיבות העמוקות שמאחוריהן. מדע שכזה יתמקד בכוון למדני-פרגמטי של איסוף אינפורמציה מועילה, או בכוון למדני-רכלני של איסוף אנפורמציה לשמה. אך כיוון שמדובר באיסוף אינפורמציה "מדעית", האספנות הזו תכונה בשם "מלומדות". את חוסר ההסבריות ואת חוסר הטעם האינטלקטואלי במדע מעין זה נהוג לטשטש ולהסוות ע"י מורכבות ותיחכום. ואכן, המדע המערתי בימי הביניים ואף חלקים נכבדים של מדע המאה העשרים לוקים (או מתברכים, תלוי בנקודת המבט) במידת מורכבות כמעט בלתי מוגבלת, הן מבחינת האלמנטים המעורבים בהסבריהם והן מבחינה מתמטית, מורכבות ותיחכום המשיגים את מטרתם הקדושה שהיא הסוואת הריקנות האינטלקטואלית של אותם מדעים. שתי הטכניקות העיקריות שנוקטים המדעים האיתיאיסטים והאנטי-תבוניים הללו, על מנת להגביר ככל האפשא את מורכבותם ותיחכומם, הן: 1. "הטכניקה של שוליית הקוסם" - היא לנפץ מטאטא בגרזן, כלומר "לפתור" בעיה ע"י פיצולה לאינספור בעיות קטנות יותר, וכן הלאה וכן הלאה. כפכ שאפשר לראות במהלך הספר, תורת האטומים המודרנית "מצליחה" לענות על שאלות בדבר תכונותיהם של דברים מסויימים בתחות המקרו, ע"י העמדתם על תכונותיהם, הבלתי מוסברות בה-במידה, של החלקיקים האלמנטריים המשתייכים לתחום המיקרו. 2. "הטכניקה של צבים כל הדרך למטה" - שאולה מן האגדה שטענה שהארץ אינה נופלת כיוון שהיא ניצבת על צב, שאינו נופל כיוון שהוא ניצב על צב אחר, וכן הלאה וכן הלאה "צבים כל הדרך למטה" , כלומר לטפל בבעיות באמצעות רגרסיות אינסופיות הדוחקות אותן אל מעבר לאופק או מטאטאות אותן אל מתחת לשטיח. כפי שאפשר לראות במהלך הספר, גם הסיפור האריסטוטלי על העולם הקדמון וגם הסיפור המודרני של המפץ הגדול הם שני נסיונות לפתור את החידה הגדולה של קיום העולם באמצעות כניסה לרגרסיות אינסופיות, רגרסיות המסבירות, לכאורה, את עצמן, ובכך משחררות אותנו, לכאורה, מהצורך בחיפוש אחר הסבר סיבתי של ממש. לפיכך אפשר לשער שלו היו גליליאו, דקארט וניוטון נמצאים עימנו כאן ועכשיו, קרוב לוודאי שהיו מזהירים אותנו מתהליכי החידלון ההולכים וגוברים של מחשבתינו. זאת בטענה שהתעלמותינו הבלתי-רציונלית מההיפותיזה של אלוהים - כלומר, מההיפותזה הסוקראטית-אפלטונית של סיבה שכלית-רוחנית העומדת בבסיס העולם - חייבת בסופו של דבר להובילנו לקראת שקיעה ימי ביניימית מחודשת שתאופיין ע"י שתי התפתחויות שליליות הכרוכות זו בזו: א. נסיגה לפילוסופיה ולמדע של "למה? ככה!" - משנע לפילוסופיה ולמדע בלתי תבוניים המבקשים לתאר את הדברים כפי שהם נתפסים ואף לכמתם באורח מתימטי, אך מוותרים מראש על הסברתם והבנתם לפי סיבותיהם העמוקות. ב. נסיגה למדע האריסטוטלי המסורבל נוסח ימי הביניים - כלומר למדע המסביר את הטבע באמצעות פיצולו לאינספור יצורים וטבעים שונים ומשונים, שהם בעלי אופי וחיים משלהם, במקום להסבירו ע"י מערכת *אחידה* של חוקי טבע *אוניברסליים* שהם בעלי מקור תבוני אחד". זהו, עד כאן להיום, אני פורשת לחדר התאוששות מהקלדה אינטנסיבית. הפרחים ליובל.
זהירות! זה ארוך, ארוך ארוך. סינון עיקרי ההקדמה של שטייניץ, מקווה שאגרה אתכם מספיק כדי להניח ידיכם על הספר המשובח: "עובדה ידועה היא שגלילאו, דקארט וניוטון מתחו ביקורת חריפה על התפיסה האריסטוטלית של ימי הביניים, על העובדה שאלוהים - או השכל העליון - נתפס כ*בלתי רלוונטי* להסברו המדעי של העולם. הוויתור במי הביניים על ההיפותזה הקלאסית של סוקראטס ואפלטון ש"השכל הוא סיבת הכל" - היא ההיפותיזה שהועמדה ע"י סוקראטס ואפלטון בבסיס האידיאל הנהדר של חיים עפ"י השכל - נתפס אצל אבירי המדע החדש כוויתור בלתי נסלח על השאיפה הפילוסופית-מדעית להכניס את "השמים והארץ וכל צבאם" מתחת למטרייתו של שכל עליון אחד. טענה נוספת הגלומה בהגותם של גליליאו, דקארט וניוטון היתה שמדע *נטול אלוהים* כגון זה של ימי הביניים, הוא גם מדע *נטול הסברים*. זאת כיוון שמדע שאינו משתית את קיום הטבע על קיומה של סיבה שכלית ראשונה שיצרה אותו, ואת ארגונו של הטבע על קיומו של שכל עליון שתכנן אותו, חייב לטעון בחשבון אחרון כי ליקום אין הסבר. לפיכך, כאשר לוחצים אותו אל הקיר עם השאלות היסודיות ביותר על קיום העולם וארגון הטבע, סופו של אותו המדע שהוא נאלץ להשיב ש"הטבע הוא כפי שהוא מכיוון שהוא כפי שהוא". על כל זה יש להוסיף את העובדה המצערת שאם ליקום או לטבע בכללותו אין הסבר, אז כך גם בנוגע לקיומו או לאופן פעולתו של כל חלק מחלקיו. לכן התוצאה הסופית היא, שכאשר המדע האיתיאיסטי נוסח ימי הביניים נדרש לשאלות ה"למה" וה"מדוע" בכל נושא, אין לו ברירה כי אם למשוך בכתפיו. או אם לומר את הדבר החמור הזה בדרך הומוריסטית - התשובות היחידות הבאות בחשבון מבחינת המדע האיתיאיסטי לשאלות ה"למה" הן: "ככה"! מהו אופיו האמיתי של כל מדע איתיאיסטי באשר הוא, כולל חלקים נרחבים של המדע המודרני של המאה העשרים? ובכן, מדע שהוא איתיאיסטי על-באמת חייב להיות מדע למדני. כלומר, להעלות את האספנות על ראש שמחתו. שהרי במקום לנסות ולרדת לסיבותיהם העמוקות והראשוניות של הדברים - סיבות שעפ"י האיתיאיזם אינן בנמצא כלל - אין לו ברירה אלא להתמקד בהרחבת תיאור הדברים, משמע באיסוף פריטים ובמיונם למחלקות. החוקרים במדע שכזה ידמו איפוא למדענים האסורים במשל המערה המפורסם של אפלטון, מדענים המתארים את הצללים שלנגד עיניהם - התופעות - בלא לחפש את הסיבות העמוקות שמאחוריהן. מדע שכזה יתמקד בכוון למדני-פרגמטי של איסוף אינפורמציה מועילה, או בכוון למדני-רכלני של איסוף אנפורמציה לשמה. אך כיוון שמדובר באיסוף אינפורמציה "מדעית", האספנות הזו תכונה בשם "מלומדות". את חוסר ההסבריות ואת חוסר הטעם האינטלקטואלי במדע מעין זה נהוג לטשטש ולהסוות ע"י מורכבות ותיחכום. ואכן, המדע המערתי בימי הביניים ואף חלקים נכבדים של מדע המאה העשרים לוקים (או מתברכים, תלוי בנקודת המבט) במידת מורכבות כמעט בלתי מוגבלת, הן מבחינת האלמנטים המעורבים בהסבריהם והן מבחינה מתמטית, מורכבות ותיחכום המשיגים את מטרתם הקדושה שהיא הסוואת הריקנות האינטלקטואלית של אותם מדעים. שתי הטכניקות העיקריות שנוקטים המדעים האיתיאיסטים והאנטי-תבוניים הללו, על מנת להגביר ככל האפשא את מורכבותם ותיחכומם, הן: 1. "הטכניקה של שוליית הקוסם" - היא לנפץ מטאטא בגרזן, כלומר "לפתור" בעיה ע"י פיצולה לאינספור בעיות קטנות יותר, וכן הלאה וכן הלאה. כפכ שאפשר לראות במהלך הספר, תורת האטומים המודרנית "מצליחה" לענות על שאלות בדבר תכונותיהם של דברים מסויימים בתחות המקרו, ע"י העמדתם על תכונותיהם, הבלתי מוסברות בה-במידה, של החלקיקים האלמנטריים המשתייכים לתחום המיקרו. 2. "הטכניקה של צבים כל הדרך למטה" - שאולה מן האגדה שטענה שהארץ אינה נופלת כיוון שהיא ניצבת על צב, שאינו נופל כיוון שהוא ניצב על צב אחר, וכן הלאה וכן הלאה "צבים כל הדרך למטה" , כלומר לטפל בבעיות באמצעות רגרסיות אינסופיות הדוחקות אותן אל מעבר לאופק או מטאטאות אותן אל מתחת לשטיח. כפי שאפשר לראות במהלך הספר, גם הסיפור האריסטוטלי על העולם הקדמון וגם הסיפור המודרני של המפץ הגדול הם שני נסיונות לפתור את החידה הגדולה של קיום העולם באמצעות כניסה לרגרסיות אינסופיות, רגרסיות המסבירות, לכאורה, את עצמן, ובכך משחררות אותנו, לכאורה, מהצורך בחיפוש אחר הסבר סיבתי של ממש. לפיכך אפשר לשער שלו היו גליליאו, דקארט וניוטון נמצאים עימנו כאן ועכשיו, קרוב לוודאי שהיו מזהירים אותנו מתהליכי החידלון ההולכים וגוברים של מחשבתינו. זאת בטענה שהתעלמותינו הבלתי-רציונלית מההיפותיזה של אלוהים - כלומר, מההיפותזה הסוקראטית-אפלטונית של סיבה שכלית-רוחנית העומדת בבסיס העולם - חייבת בסופו של דבר להובילנו לקראת שקיעה ימי ביניימית מחודשת שתאופיין ע"י שתי התפתחויות שליליות הכרוכות זו בזו: א. נסיגה לפילוסופיה ולמדע של "למה? ככה!" - משנע לפילוסופיה ולמדע בלתי תבוניים המבקשים לתאר את הדברים כפי שהם נתפסים ואף לכמתם באורח מתימטי, אך מוותרים מראש על הסברתם והבנתם לפי סיבותיהם העמוקות. ב. נסיגה למדע האריסטוטלי המסורבל נוסח ימי הביניים - כלומר למדע המסביר את הטבע באמצעות פיצולו לאינספור יצורים וטבעים שונים ומשונים, שהם בעלי אופי וחיים משלהם, במקום להסבירו ע"י מערכת *אחידה* של חוקי טבע *אוניברסליים* שהם בעלי מקור תבוני אחד". זהו, עד כאן להיום, אני פורשת לחדר התאוששות מהקלדה אינטנסיבית. הפרחים ליובל.
