מוקדש לך..
לך, למרות שאף פעם לא תקבל זאת, חשוב שתדע..: יושבת וחושבת. יושבת ובוכה. יושבת ועלייך מדמיינת. יושבת ומדמיינת את הנשיקות שלך, את הטעם שלך, את השפתיים שלך, את המגע שלך, את האהבה שלך. יושבת ובוכה. יושבת ומקווה לטוב. יושבת וחושבת מתי אני יוכל להגיד לך כבר. מתי אוכל להוציא את המילים מהפה ולומר לך מה אני מרגישה. מתי, מתי תיפרד מחברה שלך? מתי אוכל לראותך שוב? הרי לא תבוא לבית ספר שוב. איך אוכל להסתדר בלי לראות אותך, אין לי מושג. ואולי זה לטובה, אולי זה יותר טוב לשנינו, אם לא ניפגש ונדבר יותר. אבל כל כך כואב. והלב כל כך אוהב. הלוואי והיית יודע, הלוואי והיה לי אומץ להגיד לך. הלוואי. יושבת ושומעת את השיר "שלנו". השיר שהחלטתי שהוא שלנו. הרי אף פעם לא היית שלי. אף פעם לא ידעת מה אני מרגישה. אולי בהתחלה רצית, אולי בהתחלה חשבת שיקרה משהו, אך אני.. אני הרסתי הכל. לא אמרתי כלום, וסתם הייתי ביישנית. מי יודע, אולי חיכית לרגע שבו אני יגיד לך, אולי ישבת וחשבת מתי יהיה לי את האומץ, אולי נמאס לך כבר, אולי התייאשת. אולי, אף פעם לא אדע. האם להגיד לך, האם לספר? אני חושבת שכן. או שאולי לא. אלוהים, כל כך כואב. כל כך רע. יושבת וחושבת עלייך, על הקול שלך, על המושלמות שלך, על הפגמים שלך, עלייך. יושבת ובוכה. יושבת וחושבת מתי זה ייגמר. מתי ייגמר הסיוט הזה, שנקרא אהבה. כן, אתה האהבה הראשונה שלי, האהבה האמיתית שלי, האהבה שלא תתממש. האהבה שפגעה בי הכי מהכל. האהבה שלי. אוהבת אותך. זהו הוצאתי את המילים, עכשיו שיהיה לי את האומץ להוציא אותך לידך…. יושבת וחושבת על הרגשות שלי אלייך, הרגשות שאף פעם לא ישתנו, על הדמעות שירדו, על האהבה שנשפכה. יושבת וחושבת.. מה היה קורה אילו. אילו..
לך, למרות שאף פעם לא תקבל זאת, חשוב שתדע..: יושבת וחושבת. יושבת ובוכה. יושבת ועלייך מדמיינת. יושבת ומדמיינת את הנשיקות שלך, את הטעם שלך, את השפתיים שלך, את המגע שלך, את האהבה שלך. יושבת ובוכה. יושבת ומקווה לטוב. יושבת וחושבת מתי אני יוכל להגיד לך כבר. מתי אוכל להוציא את המילים מהפה ולומר לך מה אני מרגישה. מתי, מתי תיפרד מחברה שלך? מתי אוכל לראותך שוב? הרי לא תבוא לבית ספר שוב. איך אוכל להסתדר בלי לראות אותך, אין לי מושג. ואולי זה לטובה, אולי זה יותר טוב לשנינו, אם לא ניפגש ונדבר יותר. אבל כל כך כואב. והלב כל כך אוהב. הלוואי והיית יודע, הלוואי והיה לי אומץ להגיד לך. הלוואי. יושבת ושומעת את השיר "שלנו". השיר שהחלטתי שהוא שלנו. הרי אף פעם לא היית שלי. אף פעם לא ידעת מה אני מרגישה. אולי בהתחלה רצית, אולי בהתחלה חשבת שיקרה משהו, אך אני.. אני הרסתי הכל. לא אמרתי כלום, וסתם הייתי ביישנית. מי יודע, אולי חיכית לרגע שבו אני יגיד לך, אולי ישבת וחשבת מתי יהיה לי את האומץ, אולי נמאס לך כבר, אולי התייאשת. אולי, אף פעם לא אדע. האם להגיד לך, האם לספר? אני חושבת שכן. או שאולי לא. אלוהים, כל כך כואב. כל כך רע. יושבת וחושבת עלייך, על הקול שלך, על המושלמות שלך, על הפגמים שלך, עלייך. יושבת ובוכה. יושבת וחושבת מתי זה ייגמר. מתי ייגמר הסיוט הזה, שנקרא אהבה. כן, אתה האהבה הראשונה שלי, האהבה האמיתית שלי, האהבה שלא תתממש. האהבה שפגעה בי הכי מהכל. האהבה שלי. אוהבת אותך. זהו הוצאתי את המילים, עכשיו שיהיה לי את האומץ להוציא אותך לידך…. יושבת וחושבת על הרגשות שלי אלייך, הרגשות שאף פעם לא ישתנו, על הדמעות שירדו, על האהבה שנשפכה. יושבת וחושבת.. מה היה קורה אילו. אילו..
