דוקטור זברה
New member
מוקדש למאיר אריאל
מאיר אריאל יושב על המרפסת של ביתו, בחוץ יש יום יפה, שמיים תכולים, זרעי קיץ שנישאים ברוח. ביד אחת הוא מחזיק כוס ענקית של בירה, ביד השניה עט. מאיר אריאל אוהב את החיים, יודע איך לאהוב אותם, ויודע את המילים שיכולות לתאר אותם. אבל השילוב של האלכוהול המטשטש, והתכלת המרגיעה, העלה מתהומות השיכחה שנמצאים אי שם מאחורי העיניים הגדולות והחכמות של הזמר המזדקן, את ילדותו. הוא נזכר ביום אחר, עם שמיים תכולים דומים, יותר מ 40 שנה קודם לכן. מתוך אותו יום הופיעה פתאום בזיכרון אחותו הקטנה, שהיתה אז ילדונת שובבה כמו שרק אחיות קטנות יכולות להיות. הוא נזכר בה משחקת איתו תופסת, כל כולה שקועה במשחק, קורנת וצוחקת, בורחת ממנו, נשלטת מכף רגל ועד ראש על ידי תחושה אחת בלבד ``לא תתפוס אותי! לא תתפוס אותי! לא תתפוס אותי!``. הזיכרון היפהפה הזה, צבוע בצבעי געגועים של 40 שנות שיכחה, החליק לעט שהוא אחז בידו, והוא כתב על זה שיר. לא תתפוס אותי / מאיר אריאל ----------------------------------- זה מתחיל בעינייך ויורד ללשונך ועולה בצחוקך מכריז: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי זה ניצוץ בעינייך זהו צליל בקולך זהו טעם בצחוקך כידוד בעינייך מכריז: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי רשתות כבר פרשתי מלכודות אין מספר כצייד על משמר עד בוש התייבשתי ואת: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי כמה שלא תהיה נחמד כמה שלא תבין אותי כמה שתחזיק מעמד לא, לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא, לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי בי את מתעטפת ובי את מתכסה אותי את מנסה אם דעתי נטרפת כשאת – לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי שמה הרחק את חופשיה איש לא ישלוט באחותי רק במקרה את בסביבה לא, לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא, לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי (הערה: אני בטוח שהפרשנות שלי היא לגמרי לא מה שמאיר אריאל התכוון, אבל שיהיה...)
מאיר אריאל יושב על המרפסת של ביתו, בחוץ יש יום יפה, שמיים תכולים, זרעי קיץ שנישאים ברוח. ביד אחת הוא מחזיק כוס ענקית של בירה, ביד השניה עט. מאיר אריאל אוהב את החיים, יודע איך לאהוב אותם, ויודע את המילים שיכולות לתאר אותם. אבל השילוב של האלכוהול המטשטש, והתכלת המרגיעה, העלה מתהומות השיכחה שנמצאים אי שם מאחורי העיניים הגדולות והחכמות של הזמר המזדקן, את ילדותו. הוא נזכר ביום אחר, עם שמיים תכולים דומים, יותר מ 40 שנה קודם לכן. מתוך אותו יום הופיעה פתאום בזיכרון אחותו הקטנה, שהיתה אז ילדונת שובבה כמו שרק אחיות קטנות יכולות להיות. הוא נזכר בה משחקת איתו תופסת, כל כולה שקועה במשחק, קורנת וצוחקת, בורחת ממנו, נשלטת מכף רגל ועד ראש על ידי תחושה אחת בלבד ``לא תתפוס אותי! לא תתפוס אותי! לא תתפוס אותי!``. הזיכרון היפהפה הזה, צבוע בצבעי געגועים של 40 שנות שיכחה, החליק לעט שהוא אחז בידו, והוא כתב על זה שיר. לא תתפוס אותי / מאיר אריאל ----------------------------------- זה מתחיל בעינייך ויורד ללשונך ועולה בצחוקך מכריז: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי זה ניצוץ בעינייך זהו צליל בקולך זהו טעם בצחוקך כידוד בעינייך מכריז: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי רשתות כבר פרשתי מלכודות אין מספר כצייד על משמר עד בוש התייבשתי ואת: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי כמה שלא תהיה נחמד כמה שלא תבין אותי כמה שתחזיק מעמד לא, לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא, לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי בי את מתעטפת ובי את מתכסה אותי את מנסה אם דעתי נטרפת כשאת – לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי שמה הרחק את חופשיה איש לא ישלוט באחותי רק במקרה את בסביבה לא, לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא, לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי (הערה: אני בטוח שהפרשנות שלי היא לגמרי לא מה שמאיר אריאל התכוון, אבל שיהיה...)