מוקדש לעומר, ולכל האימהות שבינינו
מוקדש הקטע הבא: כשאלוהים ברא את האמהות, הוא עבד במשך ששה ימים של "שעות נוספות", עד שהגיע המלאך ואמר לו: "אתה כבר משקיע המון זמן בפרוייקט הזה". אמר האל: "קראת את המפרט של הדבר הזה? היא צריכה להיות רחיצה לגמרי, אבל לא מפלסטיק. היא אמורה להיות בעלת רמ"ח חלקים, כולם ניידים וניתנים להחלפה. היא פועלת על קפה ושאריות מזון. היא צריכה להיות בעלת חיק ענקי אשר נעלם כאשר היא עומדת זקוף, בעלת נשיקה המסוגלת לרפא הכל- החל ברגל שבורה וכלה באהבה נכזבת - ובעלת ששה זוגות ידיים". המלאך נד בראשו ואמר: "ששה זוגות ידיים?...בלתי אפשרי". " זה לא הידיים שעושות לי בעיות" אמר אלוהים "אלא שלושת זוגות העיניים שאמהות צריכות" "כל זה לדגם הסטנדרטי?" שאל המלאך. הנהן אלוהים: "זוג עיניים אחד אשר חודר דרך דלתות סגורות, כשהיא שואלת: ”מה אתם מעוללים שם, ילדים?" אבל בעצם היא כבר יודעת. זוג נוסף פה, בעורף, כדי לראות את מה שהיא לא אמורה לראות אבל חייבת לדעת. וכמובן זוג עיניים נוסף בחזית, המסוגל להביט בילד סורר ולהביע "אני מבינה ואוהבת אותך" גם בלי להשמיע הגה. "אלי", אמר המלאך ונגע קלות בשרוולו, "כבר מאוחר, שכב לישון, תמשיך מחר..." "איני יכול", אמר אלוהים, "אני כל כך קרוב לבריאת משהו בצלמי. כבר יש לי אחת המרפאה את עצמה כשהיא חולה, יכולה להאכיל משפחה של שש נפשות בחצי ק"ג בשר טחון ומסוגלת להכניס פרחח בן 9 למקלחת." המלאך הקיף באיטיות את דגם האם. "היא רכה מדי" הוא נאנח. "אבל חסונה" אמר אלוהים בהתלהבות "אינך מתאר לעצמך מה האם הזאת מסוגלת לעשות או לשאת." "לחשוב היא מסוגלת?" "לא רק לחשוב" אמר הבורא "אלא גם לשכנע ולהתפשר". לבסוף, גחן המלאך והעביר את אצבעותיו על לחיה של האם, "יש דליפה" הוא הכריז. "אמרתי לך שאתה מנסה לדחוס יותר מדי חומר בדגם הזה. אינך יכול להתעלם מגורם המעמס." האל התקרב כדי להיטיב לראות, והגביה בעדינות את טיפת הלחות אל אצבעו, שם נצצה והבליחה באור. "זו איננה דליפה," אמר, "זו דמעה". "דמעה?" שאל המלאך. "ומה תפקידה?" "היא נועדה לשמחה, לעצב, לאכזבה, לחמלה, לכאב, לבדידות ולגאווה." אמר האלוהים. "אתה גאון" אמר המלאך. אז הרצינו פניו של האל כשאמר "את הדמעה, לא אני הנחתי שם..." באהבה לכל האימהות
מוקדש הקטע הבא: כשאלוהים ברא את האמהות, הוא עבד במשך ששה ימים של "שעות נוספות", עד שהגיע המלאך ואמר לו: "אתה כבר משקיע המון זמן בפרוייקט הזה". אמר האל: "קראת את המפרט של הדבר הזה? היא צריכה להיות רחיצה לגמרי, אבל לא מפלסטיק. היא אמורה להיות בעלת רמ"ח חלקים, כולם ניידים וניתנים להחלפה. היא פועלת על קפה ושאריות מזון. היא צריכה להיות בעלת חיק ענקי אשר נעלם כאשר היא עומדת זקוף, בעלת נשיקה המסוגלת לרפא הכל- החל ברגל שבורה וכלה באהבה נכזבת - ובעלת ששה זוגות ידיים". המלאך נד בראשו ואמר: "ששה זוגות ידיים?...בלתי אפשרי". " זה לא הידיים שעושות לי בעיות" אמר אלוהים "אלא שלושת זוגות העיניים שאמהות צריכות" "כל זה לדגם הסטנדרטי?" שאל המלאך. הנהן אלוהים: "זוג עיניים אחד אשר חודר דרך דלתות סגורות, כשהיא שואלת: ”מה אתם מעוללים שם, ילדים?" אבל בעצם היא כבר יודעת. זוג נוסף פה, בעורף, כדי לראות את מה שהיא לא אמורה לראות אבל חייבת לדעת. וכמובן זוג עיניים נוסף בחזית, המסוגל להביט בילד סורר ולהביע "אני מבינה ואוהבת אותך" גם בלי להשמיע הגה. "אלי", אמר המלאך ונגע קלות בשרוולו, "כבר מאוחר, שכב לישון, תמשיך מחר..." "איני יכול", אמר אלוהים, "אני כל כך קרוב לבריאת משהו בצלמי. כבר יש לי אחת המרפאה את עצמה כשהיא חולה, יכולה להאכיל משפחה של שש נפשות בחצי ק"ג בשר טחון ומסוגלת להכניס פרחח בן 9 למקלחת." המלאך הקיף באיטיות את דגם האם. "היא רכה מדי" הוא נאנח. "אבל חסונה" אמר אלוהים בהתלהבות "אינך מתאר לעצמך מה האם הזאת מסוגלת לעשות או לשאת." "לחשוב היא מסוגלת?" "לא רק לחשוב" אמר הבורא "אלא גם לשכנע ולהתפשר". לבסוף, גחן המלאך והעביר את אצבעותיו על לחיה של האם, "יש דליפה" הוא הכריז. "אמרתי לך שאתה מנסה לדחוס יותר מדי חומר בדגם הזה. אינך יכול להתעלם מגורם המעמס." האל התקרב כדי להיטיב לראות, והגביה בעדינות את טיפת הלחות אל אצבעו, שם נצצה והבליחה באור. "זו איננה דליפה," אמר, "זו דמעה". "דמעה?" שאל המלאך. "ומה תפקידה?" "היא נועדה לשמחה, לעצב, לאכזבה, לחמלה, לכאב, לבדידות ולגאווה." אמר האלוהים. "אתה גאון" אמר המלאך. אז הרצינו פניו של האל כשאמר "את הדמעה, לא אני הנחתי שם..." באהבה לכל האימהות