מוריאל....אתה כה חסר לי

[חן המקורית]

מוריאל....אתה כה חסר לי

.... קראו לו מוראל הוא היה אח של בעלה....הוא והיא היו חברים טובים שאי אפשר לתאר... הם רכשו כבוד אחד לשני...הם אהבו אחד את השני כמו שני אחים. .אך במהלך השנים כמו בכל משפחה טובה...היו גם מעט חיכוכים...והיחסים בין נורית ומוריאל הצטננו....הם כבר לא דיברו. יום אחד צלצל הטלפון בביתה של נורית...בעלה דניאל ענה לטלפון....נשמעה צעקה.....מה לא יכול להיות... אני כבר מגיע....נורית ראתה את בעלה נסער....חכה מה קרה?.....לאן אתה הולך?.....ספר כבר מה קרה?..... דניאל בקושי הצליח לדבר הוא היה להוט כבר לצאת מהבית....חכה אתה לא יכול לצאת ככה.....דבר איתי ...מה קרה אולי אני יכולה לעזור? זה היה אהרון....אחי....הוא הודיע לי שמוריאל הלך לבית החולים לעשות בדיקות....הוא לא הרגיש טוב....הרי את זוכרת שהוא עשה ניתוח.....והרופאים לא מבינים למה הוא לא נרפא מהניתוח......למה גופו נחלש.... הרופא החליט לשלוח את מוריאל למכון מור לעשות סי טי ......ועכשיו...מוריאל התקשר וביקש מאהרון....שיבואו אליו לבית החולים.....בצילומי הסי טי.....ראו גושים....הם משאירים את מוריאל בבית החולים להמשך בדיקות...הם חושדים שזה.......טוב עזבי אני חייב לנסוע לבית החולים ...אני חייב להיות לצידו. חכה תן לי כמה דקות להתלבש.....אני באה איתך.....נורית מיד התלבשה והצטרפה אל בעלה לנסיעה. לרגע לא עניין אותה שהם כלל לא מדברים.....היא מאוד כיבדה והוקירה את מוריאל.....ובגלל ויכוח מטופש הם לא דיברו... הנסיעה לבית החולים ערכה...כ-רבע שעה......בכניסה לבית החולים חיכה אהרון....כולם נכנסו יחדיו.....לפגוש את מוריאל... מוריאל חיכה להם...עיניו היו אדומות...הוא היה חיוור כולו....רעד היה בדיבורו.... כן זה מוריאל החזק....החייכן...זה שהיה מוראל גבוה.....פתאום כולו שפוף....חיוור.... מוריאל אמר: אחיי תקשיבו...אני חייב אותכם לצידי...לפני מספר דקות הרופא...קרא לי לחדרו של הפסיכולוג... הם הודיעו לי שיש לי סרטן......סרטן הלימפה. כולם עמדו המומים.....עיניהם מלאות דמעות.....הם לא ידוע מה לומר....לו ידעו מה לעשות.....קולם נדם למספר דקות....אחד הסתכל על השני.....בדמעות חנוקות.... ואז אחרי מספר דקות...התחילו לפרוץ כל השאלות........ מה ?איך ?...לא יכול להיות?......אולי יש טעות?....למה דווקא לך?......מה עשית רע?...... אך תשובות לשאלות לא קיבלו.... הכי אבסורד....שחיזוקים הם קיבלו ממוריאל.....הוא היה האח הבכור....האח שתמיד ניסה ....לתמוך ולעזור.... נורית הביטה אליו....וכאילו העיניים מדברות......המבט הצטלב.....אך שניהם המשכו לשתוק.. טוב מה עושים?.......לקראת מה הולכים?..... מוריאל השיב.....שמחר בבוקר הם יהיו יותר חכמים....מגיע הפרפסור....הוא יוכל לתת קצת יותר תשובות... אותו לילה כל המשפחה הגיעה לבית החולים....המון כאב בכי ועצב....ראו להם בפנים המסע רק מתחיל.....זהו מסע אל הלא נודע.......זהו מסע....אל ה"מלחמה" אל המאבק...אל החיים. בבוקר כולם התאספו בבית החולים.....כולם הגיעו עם המון שאלות.....זה נפל על כולם כמו רעם ביום בהיר... כולם רצו תשובות....מוריאל חייך לעברם...תרגעו יהיה בסדר....שוחחתי היום כבר עם הפרופסור.....הוא אמר שאחוז ההצלחה....בריפוי של סרטן בבלוטות הלימפה גדול... הם "תפסו" את המחלה בהתחלה.....היא טרם התפתחה..... המראות היו קשים....ככה יושבים שעות במחלקת אונקולוגיה בבית חולים רמב"ם...אומרים ששם יש המומחים הכי גדולים בארץ. יושבים ומחכים....לרופא.....לעוד בדיקות....לתוצאות בדיקות...ברקע...מגיעות משפחות...הרבה בכי ....הרבה כאב...ויגון...לפעמים נשמעות צעקות של כאב....ולפעמים גם מעבירים.....................אלוהים ישמור. אז ככה מחליטים שמוריאל יתחיל לקבל טיפול...כימוטרפי...והקרנות....כולם עומדים לצידו... רואים איך אט אט יום יום....הגוף מתחיל "לנבול".....איך הוא מרזה....איך הוא סובל....איך הוא חיוור...ועוד דברים שקשה על הדף לתאר. מוריאל עובר את סידרת הטיפולים....בינתיים השערות כבר נושרות....הגוף צנום...העיניים שקועות....אך הוא רואים את הרצון שלו לחיות....הוא "נלחם" במחלה הנוראה הזאת. עכשיו מגיעות הבדיקות....לוודא שהטיפולים עזרו.....לוודא...שהסרטן נטש את גופו. אלו הימים והשעות הכי קשות....הציפיה לשמוע....הציפיה לבשורה. הפרופסור מגיע....פניו מחויכות...מוריאל...אין בגופך סימנים או עקבות מהמחלה הזאת...ניצחת את הסרטן כל חצי שנה בכל זאת תאלץ לעבור בדיקות שגרתיות. כולם שמחים ומאושרים....הוא פשוט גיבור..הוא התגבר......האושר מלווה בדמעות.... שכחתי לציין שמוריאל נשוי...יש לו ילד אחד...הוא בסך הכל בן 38...כל חייו עוד לפניו.. חודש אחר כך היה אירוע במשפחה.....אחד מבני המשפחה התחתן....כולם הגיעו...מוריאל נראה נפלא....שערו הצמיח פניו נראו מאושרות...עיניו כבר לא שקועות... נורית התיישבה לידו...הם חזרו להיות חברים....הם עברו את מאבקו יחדיו..היא לא עזבה אותו לשניה אחת....היא ובעלה תמכו בו בלי סוף.. ובעוד נורית יושבת לידו....היא שואלת אותו....נו מוריאל איך אתה מרגיש?......הכל בסדר אחי?.. ואז מוריאל רוכן לעברה....ובלחש אומר.....אספר לך משהו אבל אל תגלי....אני לא רוצה שאף אחד ידע... אך היום הרגשתי שוב את הגרורות.....הסרטן חזר. מה?.....אני לא מאמינה?.....מוריאל אתה רציני?....למה לא הלכת לרופא?...... אין לי כח לכל הטיפולים האלה מחדש.....אין הסרטן אף אחד לא מנצח....נורית עם דמעות בעיניה...מוריאל אתה חייב...אבל חייב להגיע לרופא....אל תותר כל חייך לפניך...תבטיח לי....אני אעמוד לצידך כמה שתצטרך אני מבטיחה לך.....אתה עוד צעיר אל תותר.....הילחם על חייך...... אחרי חודש...מוריאל התחיל שוב בטיפולים....טיפולים איומים כואבים.....סבל שאפילו לאויביי לא האחל.. שוב השער נשר.....שוב הגוף הצתמק....שוב...העיניים שקועות...שוב כל הכאב... ועוד טיפולים ועוד בדיקות...ועוד סבל....ועוד ועוד.... ואז שוב....אחרי בדיקות....נאמר למוריאל....זהו התגברת....נצחת שוב....אתה יכול להתחיל לחיות. אך לא עברה שוב חצי שנה....ושוב הסרטן האיום חזר...... מוריאל כבר בקושי הצליח להילחם....גופו היה חלש....המערכת החיסונית בגופו מזמן קרסה.... דיברו על השתלת מח עצם.....אהרון התאים לתרומה..... המשך יבוא....

 

[חן המקורית]

המשך....

יום שלישי...20.00 בערב כולם יושבים עם מוריאל בבית החולים בחדר....יושבים מדברים צוחקים....מעלים חוויות נזכרים בדברים מצחיקים מן העבר... מוריאל מחייך וצוחק....הוא נראה מאושר....הוא סיפר בדיחות....הסתלבט על כולם הוא סיפר...שהוא רוצה שאחרי שינצח את המחלה....כל המשפחה תעשה טיול....לשוט בספינה...משהו בנוסח..ספינת האהבה.....כולם צחקו...כולם אמרו...אתה תראה עוד נעשה את זה יחדיו. כשנורית קמה בכדי ללכת הבייתה...הסתכל עליה מוריאל ואמר: נורית תודה על הכל מתוקה היא חייכה ....יאללה תפסיק עם השטויות על מה תודה?...אתה יודע שבשבילי אתה כמו אח.... נכון....אבל בכל זאת תודה לך על הכל........ באותו הלילה הוא אמר שנורא בא לו לאכול.....סלט פירות....הבאנו פירות התחלנו לחתוך....מן קומבינה שכזאת בלי כלים..יצא מן סלט מצחיק שכזה....כולם צחקו....זה היה לילה מקסים....לילה שלעולם לא שוכחים... אחרי שלוש שנים של מאבק.....צוחקים בלי הפסקות...מעבירים קטעים....מעבירים דאחקות... נורית הציעה להכין לו את הקציצות שאהב תמיד לאכול....הוא אמר הלוואי....אבל אסור לי כל התבלינים גורמים לי לבעיות...פה בבית החולים נותנים לי אוכל מיוחד..... אז נורית הציעה אכין לך את עוגת הגבינה שאתה אוהב.....מוריאל חייך....רעיון טוב....באמת בא לי על העוגה שלך הזאת. בבוקר מוקדם נורית הכינה את העוגה....ושלחה אותה למוריאל....עם דניאל בעלה.... בעלה סיפר לך אחר כך...שמוריאל אכל חתיכה מהעוגה....ואמר: דניאל כל הכבוד לאשתך.....תשמור עליה....תמסור לה ממני תודה. באותו ערב של יום רביעי....כולם כבר הוזעקו לבית החולים.....מצבו של מוריאל התדרדר.... כולם היו סביבו...לא עזבו לשניה...ככה היה גם ביום חמישי..........מוריאל רק הסתכל על כולם לא יכל כבר לדבר..........הוא רק זעק לעזרה כל פעם היו מגיעים האחות וצוות הרופאים...ומזריקים לו עוד מורפיום... ביום חמישי....בדיוק בחצות.....נכנסה נורית אל חדר הרופא ואמרה: דוקטור תגיד את האמת...יש עוד סיכוי?....יש מה לעשות?... הרופא הרים את עניו וענה: הסכוי קלוש....שהוא יצליח לשרוד את הלילה נורית התיישבה שם עם כל המשפחה....כולם רק בכו בלי הפסקה..... רואים במו עיניהם את בן משפחתם דועך מולם... בשעה 6.30 בבוקר יום שישי.....מוריאל נפטר.....הוא מסר את נשמתו לבורא עולם. סוף ואני כאן יושבת "למטה" ומרימה את עיניי השמימה מוריאל...קוראת אני מתגעגעת אליך מאוד גם עכשיו שעברו שלוש שנים מאז נפטרת אני לא מצליחה ולהתגבר אחי ...אתה חסר אבל אנחנו עוד נפגש..... מוריאל יהי זכרך ברוך זהו סיפור אמיתי שכתבתי ב- 8-11-02 על גיסי ז"ל ובימים אלו אני מוצאת את עצמי שוב נאבקת בגלל מחלתה של אימי רק שהפעם אני יותר אופטימית ומקווה להפי אנד

 

[pazitkanfi]

אני איתך../images/Emo24.gif

אני יושבת ובוכה כבר כרבע שעה לאחר שקראתי את מה שכתבת. אח"כ המשכתי וקראתי תגובה שהגבת להודעה שלי שגם אימך חולה בלימפומה כמו האחיין שלי. אז ראשית, אני ממש מעריצה אותך על הכוחות שיש לך כי אני עדיין מנסה למצוא עוד כוחות כדי לעודד אצלנו את כולם. בכל אופן החלמה מהירה לאימך ותהיו חזקים ככל האפשר מחזיקה אצבעות ושולחת חיבוק פזית

 

[חן המקורית]

../images/Emo51.gif

פזית תודה לך על תגובתך אני מאוד מקווה שתמצאי את הכוחות על מנת לתמוך בבני משפחתך ובמיוחד באחיינך הם באמת זקוקים לתמיכה זו. ומאחלת לכולם המון בריאות והצלחה

 

[אביתר27]

שלום חן

קראתי את דברייך הכואבים. דברים דומים עברו עלי עם האבחון והגילוי שאשתי חלתה. אמנם לא נתקלנו מעולם בסרטן לפני כן, אבל הכרתי אובדן בעבר. פתאום כשגילינו זה זרק אותי חזרה ל"ספירת מלאי" מי יש לי מי אין לי, מי נשאר, מי הלך. הזכיר לי מה שלמדתי אחרי האסון המשפחתי הראשון שעברנו שהמציאות יכולה להתנפץ נורא בקלות והזכיר לי מה שלמדתי אחרי האסון המשפחתי השני שאין למשפחה שכולה תעודת ביטוח… אין פרוטקציה אצלו שם למעלה. אצלך זה נשמע שזה להתעורר לאותו סיוט פעמיים, בגלל הדימיון בשני המקרים. לפחות אצל אמך המצב שונה. שימשיך כך. החרדות התמונות וההבזקים מלפני יותר מ- 10 שנים חוזרים, כרגע מנסים להשקיט אותם, להתמקד במציאות היומיומית (מחר כבר טיפול נוסף), מנסים להיאחז בתקווה כי אין ברירה, מנסים להעביר את הזמן האיטי בכיף כמה שאפשר בימי אישפוז (בתקווה שיהיו מינימליים). מאחל לך למשפחתך ולאמך הרבה בריאות וכח.

 

[ליידי בל]

../images/Emo24.gif../images/Emo25.gif../images/Emo140.gif