"מורים הם שק האגרוף, ולא רק בספרים"
רודין. "תמיד קל להאשים את המורים" צילום: מעיין קריסי
פרופ' שי רודין, חוקר ספרות וחינוך, מסביר איך השתנתה דמות המורה בספרות הילדים העברית מאז שמילקיהו של פוצ'ו, דרך יעל של סמדר שיר ועד דרורה של ינץ לוי
עופרה רודנר
27 באוגוסט 2024
איך מצטיירים לדעתך המורים בספרות הילדים הישראלית?
אני חושב שכדאי להתחיל את הדיון עם "מורה מחליפה", ספרה של סמדר שיר, כי אם אני מסתכל על שרשרת המורים — מהמורה שמילקיהו, גיבור כמה מספרי הילדים של ישראל ויסלר (פוצ'ו), ועד היום — הספר של שיר, שיצא ב–1986, מסמן איזשהו תפר.
בעשורים הראשונים לקום המדינה המורה הוא בדרך כלל גבר והוא התגשמות הציונות — הוא כובש את הקרקע, הוא מדריך טיולים, הוא מלמד את תלמידיו מהו האתוס הציוני. כל זה מחזיק עד סוף שנות ה–70. שמילקיהו שייך לדור האידיאולוגי, ואילו הגיבורה של "מורה מחליפה" היא "מורה גזעית" ו"מורה בג'ינס" — כמו שמות ספרי ההמשך בסדרה. אבל ככל שהיא משתדלת להיות "מורה טובה", היא רק נכשלת. היא כל הזמן נופלת קורבן למזימות של תלמידים, היא לא מצליחה להקנות להם ידע ולא מצליחה לסייע להם מבחינה רגשית. יש לה שם — יעל — אבל היא תמיד מופיעה כ"המורה"; זה מנכיח את הזרות המוחלטת בין המורה לתלמידים. ולמה היא מורה מחליפה? כי היא לא רוצה להיות מורה קבועה. אנחנו למדים מהספר שלא רק הסמכות ההורית מתחילה להיעלם, אלא גם הסמכות המורית. כל הסדרה הזאת בישרה את ירידת מעמד המורה בישראל.
מדובר גם בשנים שבהן פורצת בישראל הכלכלה הניאו־ליברלית, עם עליית הליכוד לשלטון.
נכון, השנים שבהן מתחילה ההיעלמות של מדינת הרווחה. ומי מרגישה את זה על בשרה? המורה. ומובן שגם מצבה הכלכלי רעוע, כמו בספר של שיר.
ואת המהפך הפוליטי הזה מקדימה ומבשרת גלילה רון־פדר, עם "אל עצמי" ב–1976.
רון־פדר ניבאה את העלייה של בגין ושל השיח המזרחי. וחלק מהמבט של ציון כהן, גיבור "אל עצמי", על גזענותה של החברה הישראלית הוא דרך מערכת החינוך. אני רוצה להתייחס קודם כל ל"אל עצמי" בגרסת הקומיקס, שיצאה לאחרונה בעיבוד חדש של הסופרת יחד עם המאיירת רחלי שלו (הוצאת מודן). בקומיקס יש סצינה שבה המורה מדברת בפטרונות אל ציון ואומרת לו: "צר לי על החיים הקשים שלך". אבל הוא אומר לה: "זה בסדר, אני ממש אוהב את החיים שלי". היא שואלת "אוהב?" והוא משיב: "הרוס עליהם". כלומר, הוא אומר לה שטוב לו, שהוא לא צריך את ה"תִרבות" שלה ואין לו משבר זהות. זה כבר הדהוד של השיח העכשווי. בעוד שבסדרה המקורית ציון נפגע מאוד מההתנחמדות של המורות ומהגישה הפטרנליסטית שלהן.
האם בקונטקסט הזה מערכת החינוך השתפרה מאז ימי ציון כהן?
ממש לא. לאחרונה קראתי סדרה של מחקרים שמהדהדים את החוויות הקשות של הורים בני הדור השני לעלייה מאתיופיה ושל ילדיהם, בני הדור השלישי. המחקרים האלה מראים ששום דבר לא השתנה — יש גזענות וקיימת עדיין הגישה שאנחנו צריכים "לחברת" את הילדים כי בבית הם לא מקבלים כלום. יש ביטול תרבותי מוחלט ואפליה ממוסדת.
בהקשר הזה, קלקידן, גיבור ספרה של דורית אורגד באותו שם, הוא ילד ממוצא אתיופי והסיפור שלו הוא טרגדיה בחמש מערכות. כל תחנה שקלקידן עובר בה מפגישה אותו עם פן של גזענות ואלימות בחברה הישראלית, והתחנה הראשונה היא המורה. אחיו הקטן לא מתפקד בבית הספר והמורה מזמינה את אביו לשיחה. אלא שהאבא לא יודע עברית וקלקידן הוא המתורגמן. ומה שאנחנו רואים זה שיש כאן מורה, שדנה בעניינו של ילד קטן, יתום מאם ובן לאב מהגר, ואין לה טיפת אמפתיה. "קלקידן" שובר את כל המתיקות של "עלייה" כפי שמציגים אותה, ואני חושב שלא סתם הוא נשכח — אף על פי שבעיניי הוא אחד מספרי הילדים החשובים שיצאו בישראל. ההצגה הריאליסטית, ההימנעות מהסכריניות של "קבלת האחר", ההנכחה של הגזענות האלימה שחווים יוצאי אתיופיה — כל אלה לא עזרו לספר הזה להתקבל.
גם הספר הבא ברשימה שלך, "אספלט" של מיכל פיטובסקי, שפונה לקהל מבוגר יותר, לא עושה הנחות למערכת החינוך העכשווית.
לדעתי, לא נכתב ספר נוקב כמוהו על המציאות הבית־ספרית בישראל. וכשמו כן הוא — אספלט. זה מה שאתה מרגיש כשאתה בבית הספר, כי דוחפים אותך, כי אתה מוכה על האספלט, כי אתה מדמם. בספר מופיעה מחנכת בשם דליה, שמתוארת כמו ליצן מרושע. היא לא מדברת, היא רק צווחת ומשפילה. היא חלק ממערכת שהפכה לאתר של דיכוי, שהילדים בה הם אסירים שצריכים לשרוד. אפילו כשהמורה רוצה לעשות עם הילדים "גיבוש", היא מציעה להם לשחק "הרוצח והנרצח". לכן אחת מגיבורות הספר, עפרי, מרגישה נרצחת. אנחנו חלילה לא נשמע שעפרי לומדת משהו, מצטיינת במשהו, שאיזשהו מקצוע מעניין אותה. אפילו הערכים האלה, שפעם בית הספר הציע, נעלמו.
כל הספרים האלה גורמים לי קצת לקנא בספרות הילדים האמריקאית, שמלאה במורים נערצים, מנטורים. למשל, מונח על שולחני הספר החדש בסדרת "המורה טי" של רוב בוייה (ששני ספרים ממנה תורגמו בהוצאת הקיבוץ המאוחד) — בספרות הילדים שלנו אין מורים כאלה.
אבל האמת היא שלמורות בישראל אין תנאים ללמד משהו, או לראות את התלמידים מעבר למשימות וציונים.
המורים משקפים את התמורות השליליות שחוותה החברה הישראלית ואת ההתפוררות שלה, אבל תמיד קל להאשים אותם. גם בספרות הילדים. מעטות היצירות שנדרשות לעולמה של המורה הגרועה ומשרטטות את הסיבות להתנהלותה.
במובן מסוים, ינץ לוי עושה את זה ב"המורה דרורה לא מפלצת".
המורה דרורה מוצגת בצורה דמונית, אבל יש בספר איזשהו קשב לכך שהיא אם חד־הורית, מתוסכלת מבחינה מקצועית, שעברה טרגדיה בחייה האישיים. ומלבד זה, המורה דרורה מפילה אימה על התלמידים, בין היתר כי אין לה ברירה. כי אחרת אי אפשר לשרוד, כי ככה מחזיקים כיתה בישראל. מי שינסה להיכנס לכיתה ולהיות שקט ונחמד, לא יצליח ללמד. לכן הספר הזה הוא ביקורתי כלפי כל הצדדים — המערכת, התלמידים, ההורים, המורים. אבל בדרך כלל, כאמור, המורים הם שק האגרוף, ולא רק בספרים.
בין היתר, הם שק האגרוף של ההורים, שמתנהגים לעיתים קרובות כמו צרכנים לא מרוצים, ויכולים להביא לפיטוריהם של מורים בקלות בלתי נסבלת.
זאת באמת מגמה שהולכת ומחריפה. אין שום כבוד למקצוע כפרופסיה, והמערכת מנסה לרַצות. מצד אחד, יש מחסור אדיר במורים, ומצד שני, הורים מפטרים מורים על ימין ועל שמאל. לכן אחוז הנשירה מהוראה הוא כל כך גבוה. כי אם המורה היא שק האגרוף והמערכת לא מגבה אותה, אז השלב הראשון הוא להיות מורה מחליפה והשלב הסופי הוא לא להיות, לברוח מהמערכת. וזה מה שהרבה מורים עושים.
מורה מחליפה / סמדר שיר / הוצאת תמוז, 1986
אל עצמי: סיפורו של ילד עזוב / גלילה רון־פדר. הוצאת מלוא, 1976
קלקידן / דורית אורגד. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
אספלט / מיכל פיטובסקי. הוצאת כתר, 2012
המורה דרורה לא מפלצת / ינץ לוי. הוצאת זמורה־ביתן, 2014
