מורכבות
שלום לכולם, אני קוראת כאן הרבה ומנסה לשתף לראשונה.. מקווה שלמצוא קצת הקלה.
סיפור ארוך, אנסה לתמצת.
אני בפרק ב', עם ילד בן 6 מפרק א' שלא ממש היה פרק, אלא יותר מערכת יחסים עקומה וללא אהבה מבחינתי, עם גבר גרוש ואב לשניים, שממנה נולד בני. נפרדנו (ולמעשה אף פעם לא גרנו ביחד) כשהוא היה ממש תינוק. כשהוא היה בן שנה וחצי הכרתי את אהבת חיי, בחור משכמו ומעלה. לו יש ילד בן 12, וביחד יש לנו בת 3 ואני עכשיו בהריון חודש שמיני. משפחה מורכבת או לא?!
האבא של בני הוא טיפוס לא הכי מוכשר, לא מחזיק מעמד בעבודות, תפרן (וגם קמצן פתולוגי) מחליף בנות זוג, גר במן זולה של שני חדרים. מרגע שנפרדנו היה לי ברור שאני חייבת להצליח להסתדר איתו ויותר מזה, לקיים יחסים טובים לטובת בני, שיהיה גאה באבא שלו למרות הכל ולא יפנים דמות לוזרית. ויתרתי על כל דרישה כספית ממנו והוא לא משתתף כלל בהוצאות. אין לו כסף, אבל גם אין לו רצון. המשמורת היתה אצלי אבל הוא הקפיד על "הסדרי הראיה" הלא כתובים שקבענו, שחפפו לימים שהוא נפגש עם ילדיו. את עניין הלינה עשינו הדרגתי - בגיל שנה וחצי התחיל לישון אצלו אחת לשבועיים , בגיל ארבע אחת לשבוע ולאחרונה בתדירות גבוהה יותר. שני הילדים הגדולים שלו ישנים אצלו פעמיים בשבוע, שני ורביעי. הבן שלי מאוד אוהב לישון שם, יש את האחים הגדולים, ישנים כולם באותה מיטה (שמעתם נכון), פחות גבולות יותר משחקי מחשב.. לאחרונה האקס מדבר על זה שהילד רוצה לישון שם בכל פעם שגם האחים ישנים שם, אבל בעיני זה יותר מידי, לינה בשני ורביעי אומרת למעשה שינה לסירוגין כל יום בבית אחר... אני חושבת שהכי טוב לילד זה בית אחד, וזה לא אומר בכלל שיהיה לו פחות מההורה השני. מבחינת הוגנות, נכון, הכי הוגן חצי חצי, אבל טובת הילד היא בית אחד, ברירת מחדל. אין ויכוח על זה אני חושבת. מי מאיתנו בוחר להחליף בית מידי לילה?
נשים דברים על השולחן: הוא לא שילם מזונות, ואני החלטתי מה נכון עבור הילד (מעולם, מעולם לא מנעתי ממנו את אבא שלו, להיפך! כשהיה קטן ולא רצה דיברתי אל לבו שילך. אני לוקחת קרדיט על הקשר הטוב שיש ביניהם). וזה לא בקטע של משא ומתן כמה שווה הילד, אלא יותר ריספקט כזה שיש לו אלי, כאמא, שיודעת הכי טוב מה טוב לבן שלה.
ועכשיו יש איזה קמפיין בבית של האקס (הוא והילדים שלו) והוא כל הזמן אומר "אבל הילד רוצה"... ואם אני מסרבת אז אני "הרעה".
וכמובן שהדיון הוא לא כזה מנומס. הריטואל די קבוע: הוא נתפס לקטנות, נעלב ממני ושובר את הכלים וכבר לא מדברים בכלל על הנושא, אלא על כמה אני גרועה...הוא די מתחרפן ומתחיל לריב מעל לראש של הילד, בנוכחות אנשים, ולעשות לי דווקא (הילד נפצע קצת והוא לא התקשר להגיד לי, חזר הביתה עם פנס בעין) וכמה שאני מבקשת ממנו שנקבע לדבר הוא אומר שאין מה לדבר איתי... והמבט הכואב והנבוך של הבן שלי הורג אותי...תענוג. ואני לוקחת את זה קשה כל פעם, ולא יודעת איך לתקן את הנזק... ומרגישה בעיקר פראיירית שאני מוותרת לו כ"כ הרבה, ושצריך שיהיה כבר הסכם שאי אפשר יהיה לכופף אותו, אבל האמת היא שאני מרחמת עליו, וחומלת על בני שזה אביו, ויודעת שהכי מעט נזק לילד יהיה אם אוותר בהכל - אוותר על כסף (זה הכי קל) אוותר על הלינה לסירוגין (מאמינה שבסוף הילד יבקש בית אחד, הביתה), ואעשה את זה כמה שיותר קל לבני, שלא יעמוד באמצע ויהיה נתון לקונפליקט נאמנויות. הייתי ילדת גירושין, לא כיף גדול. אילו היתה פקידת סעד מחליטה עלינו, הוא לא היה מקבל לינה כלל, וגם היה מחוייב לשלם מזונות, ובעיקר בעיקר לא הייתי סוחבת אותו על הגב שלי, אבל כמה דם רע היה זורם ביננו, מרעיל רק את הילד... מצד שני, אני מרגישה שהוא כבר די בטוח בעצמו שלא אתבע אותו ומותח את הגבולות שלי ועל חשבון הילד, וזה בלתי נסבל... חייבת לציין שהריטואל הזה של דרמה מטורפת וריב חוזר אחת לשנה בגרסאות די דומות. בין לבין יש מן אידיליה (מדומה כנראה) בין המשפחות - בתו עושה אצלנו בייביסיטר, בתי אוהבת שהם באים, מחליפים צנצנות חמוצים... כאלה
אני מותשת מהסבבים האלה, לא יודעת אם לחתוך עכשיו ולדרוש/לתבוע הסכם או לתת לסערה לחלוף ולקוות שהסטטוס קווה יחזור..
ניסיתי לתמצת ולא הצלחתי... תודה על תשומת הלב עד כה
אשמח להארותייכם, מכל זוית
